אולי מספיק?! למה כל הצרות האלו וכל הדברים האלו קורים רק לי?!
הספקתי כבר לאבד את שלושת הבנים שהכי אהבתי בחיי - אבא שלי,
רוני, ועכשיו גם שי. איך?! איך איבדתי את כולם?! אני צריכה
לעשות חושבים לגבי זה...
את אבא שלי איבדתי כשהייתי קטנה, בתאונת דרכים...
את רוני איבדתי כשנסע לאילת, ועכשיו, שקיוויתי שהוא חזר לחיי,
לא. איבדתי אותו שוב.
את שי איבדתי כש... כשאמרתי שאני אוהבת אותו. אבל... איך? איך
זה יכול להיות? הריב הזה ממש טיפשי. אני חייבת להתקשר אליו.
חייגתי.
"הלו?" ענה שי.
"היי..." אמרתי.
"היי. מה קורה?" אמר, כאילו כלום לא קרה.
"הכל טוב, ואצלך?"
"בסדר."
"תקשיב. בקשר למה שקרה..."
"לא נורא. עזבי. כבר שכחתי."
"יופי! אתה כועס עלי?"
"לא... זו לא אשמתך. את סתם היית לחוצה בגלל שרוני הגיע."
"אני שמחה שהשלמנו." אמרתי בשמחה.
"כן." אמר, אבל לא נשמע כל כך נלהב.
"מה קרה?"
"כלום לא קרה."
"אז למה אתה נשמע מדוכא?"
"אני לא. סתם, אני עייף."
"אממ... טוב." אמרתי. ידעתי שהוא לא עייף, הוא פשוט לא רוצה
להגיד לי למה. "רוצה להיפגש עכשיו?" שאלתי.
"אני לא יכול, אני עמוס בשיעורים וכאלה... עזבי."
"טוב, בסדר. אז נדבר."
"טוב, ביי." אמר וניתק מהר.
מה קרה לו? למה הוא במצב רוח כל כך גרוע? זה בגלל מה שקרה? אבל
הוא אמר לי שהוא לא כועס! עכשיו אני מרגישה עוד יותר חרא. לא
עשיתי כלום בכך שהתקשרתי אליו כי למרות שהוא אמר שהוא לא, אני
יודעת שהוא עדיין כועס עלי.
לפתע, צלצול בטלפון. אולי זה שי, חשבתי.
"הלו?" עניתי.
"אממ... היי." אני לא מאמינה! רוני!
"רוני? זה אתה??" שאלתי בפליאה.
"מה, את כבר לא מזהה את הקול שלי?"
"מזהה, בטח מזהה! מה קורה?"
"מעולה, ואצלך?"
"מצוין." לא רציתי להגיד לו שאני במצב רוח חרא, להפך, ניסיתי
להישמע שמחה.
"רציתי לדבר אתך."
"על...?" שאלתי. כבר ידעתי על מה אבל לא היה לי נעים.
"על מה שקרה אתמול."
"אה. אתה בטח כועס עלי."
"אני מודה שבהתחלה כעסתי, אבל עכשיו אני כבר לא כועס. חשבתי על
זה, וזה בסדר. עזבתי בלי לתת מספר טלפון או כתובת, לא היית
חייבת להרגיש מחויבת אלי יותר."
"אה, בקשר לזה. למה?"
"מה למה?"
"למה עזבת בלי לתת מספר טלפון או כתובת?"
"כי לא רציתי שתפגעי. לא רציתי שזה יהיה קשה מדי."
"רוני, זה היה קשה גם ככה, ואפילו יותר קשה במחשבה שאני לא
יכולה ליצור אתך קשר."
"אני העדפתי ככה. תחשבי, כל פעם שהיינו מדברים בטלפון היינו
עצובים שאנחנו לא יכולים להיות ביחד."
"נכון, אבל תחשוב על זה - אם היינו מדברים בטלפון או מתכתבים,
לא היה את שי, ולא היה את כל מה שקרה אתמול."
"את צודקת, אבל עדיין. זה היה קשה."
"טוב, לא משנה. מה שנעשה - נעשה. למה חזרתם בכלל?"
"סבתא שלי... נפטרה..."
"אוי, אני מצטערת..."
"לא אשמתך. היא הייתה חולה מאוד."
"טוב... אבל לא העדפתם להישאר באילת?"
"לא. אני לא הצלחתי להסתגל שם, אז ההורים שלי הסכימו לחזור."
"אני שמחה שחזרתם."
"כן, גם אני שמח. רק הייתי רוצה שמה שקרה אתמול לא היה קורה."
"גם אני."
"רוצה להיפגש לפיצה עכשיו?"
"אממ... כן. ככה נוכל לדבר."
"אוקיי. ניפגש עוד חצי שעה."
"טוב, ביי." אמרתי, וניתקתי.
הוא סולח לי. הוא לא שונא אותי. ניפגש לפיצה ונדבר. נראה מה
יקרה. אני מקווה מאוד שיהיה בסדר.

"היי." אמר רוני ברגע שנכנסתי לפיצרייה. הוא חיכה לי באחד
השולחנות.
"היי, מה קורה?" שאלתי כשהגעתי לשולחן.
"הכל בסדר, ואת?"
"בסדר גמור."
הזמנו את הפיצות, ובינתיים דיברנו. הוא סיפר לי על הבית שלו
באילת, ועל בית הספר שלו שם, ואיך היו החיים שם. כשסיימנו, הוא
ליווה אותי הביתה.
"אז... הגענו." אמרתי.
"כן." אמר.
"אז, נפגש מחר בבית הספר?"
"כן. ביי."
"ביי." אמרתי, והתחלתי לפתוח את הדלת של הבית.
"אממ... נועה?" שאל לפתע.
"כן?" אמרתי.
הוא התקרב אלי ו... נישק אותי.
"טוב, אני צריכה ללכת." אמרתי לאחר הנשיקה. "ביי." נכנסתי מהר
הביתה.
הסתכלתי בחלון וראיתי אותו הולך לכיוון הבית שלו.
מה קרה עכשיו? הוא נישק אותי? אבל... הוא יודע שאני חברה של
שי. שי בכל מקרה שונא אותי... זה אומר שרוני רוצה שאני אהיה
חברה שלו. אז... אני מניחה שבסדר. אם שי שונא אותי, ורוני אוהב
אותי, אז אני אהיה חברה של רוני מן הסתם.

מאז, שי לא התקשר, ואני לא התקשרתי אליו. ומן הסתם, אני ורוני
חברים כבר כמעט שלוש שנים. ואני שמחה. ואני אוהבת את איך שזה
יצא.

הסוף