היתה זו שבת בבסיס, שקטה וריקה מפלוגות, כמו כל שאר השבתות
שסגרתי. רוגע המדבר ועוצמת ההרים סביבי מטשטשים את השעמום הרב
שמאכל אותי מבפנים, כשלפתע צלצול. אמא התקשרה ואמרה שהיא ואבא
במרחק של כ-15 דקות מהבסיס, והם בדרך.

המומה מן השיחה, אישרתי את ההגעה עם סמל המבצעים סתום העין,
וההוא ידע את צוות השומרים נטולי הפנים. הרי שרכב שמסתובב
באזור שכוח אל בו הוצבו כמה עשרות אוהלים והיה לי בית במשך
שנה, סביר להניח שלא מסיע בתוכו אזרחים תמימים שמחליטים בבוקר
שבת להדרים כמה מאות קילומטרים, אלא אנשי זדון שרק רוצים להפיל
את נטולי הפנים.

דידתי לכיוון השער הגדול. הורי החנו את הרכב מחוץ לגדר ההפרדה
בין הגטו לחופש. הבחנתי שאחי הקטן התלווה אליהם אף הוא, מקופל
קיפול 8 דייקני בתא המטען. אחי זינק החוצה והכרובית שלראשו
קיפצה אף היא למימדיה הרגילים.

אבאמא לא רצו להכנס לתוך הגטו שלי, אפילו שהזמנתי, ואחי הקטן
הכין לי במרץ עוגת חול בה שיבץ בשקדנות שבעה תרמילי כדורים.

שיחת החולין נמשכה כשתי דקות, ואז הם פשוט נכנסו לרכב ונסעו
חזרה לצפון, מותירים אותי עם בקבוק מים ופרצוף המום, תוהה על
קנקנם של הזוג המוזר+ כרובית.

שרכתי רגליי חזרה פנימה, המראות נראו לי בהירים יותר, והחול
הרגיש דביק יותר.

התחלתי לרוץ לכיוון המקלחת ושפשפתי מעצמי בחזקה את החוויה
המגעילה.