אני מסתכל עלייך וקצת עצוב לי. את אומרת: "אל תדאג, הם יבינו,
הם כולם יבינו בסוף", ואני לא בטוח שאת צודקת. כל כך טוב לי
איתך. יש לך עיניים ירוקות, השיער שלך גולש ואני שומע שיר אהבה
שקט כשאני מסתכל עלייך. למה את חושבת שלכולם יהיה את מה שיש
לנו? את בסדר עם זה ואני מנסה להיות חזק בשביל... בשבילנו?
בשבילי.

אנשים עוברים אותנו, עונות חולפות ואנחנו מזדקנים קצת, אבל
נשארים ביחד בכלוב שלנו, מאוהבים. עצוב קצת כשבנאדם מקריב את
החיים שלו. לפחות אני עושה את זה בשביל משהו שאני מאמין בו,
ואני עושה את זה איתך. ועדיין כולם עוברים אותנו בתור ארוך
ומסתכלים, ואנחנו סתם עוד מוצג בגן החיות הזה, מימיננו קופים
ומשמאלנו ג'ירפות, ואנחנו מחובקים, מדי פעם מכינים אוכל, מדי
פעם צוחקים, מדי פעם עושים אהבה. זכוכית שקופה מקיפה אותי ואני
יכול לראות חיות בצדדים, ואת כל האנשים האלה מלפני, והתור לא
נגמר גם בלילה גם כשאנחנו ישנים אנשים לא מבינים איך אנחנו
יכולים להירדם מחובקים ואני חושב שנולדנו לתנוחה הזו. איזה מזל
שאת איתי. אני מוכן לסיים את החיים שלי פה איתך, בגן חיות,
מוצג.

יש לנו הרבה ספרים ואנחנו קוראים אותם ואי אפשר להגיד שלא
דואגים לנו. מדי פעם יש כתבה בטלוויזיה בשביל להזכיר לכולם
שהאנשים האחרונים שיודעים איך לאהוב לא מתו עדיין, ואפשר ללכת
לראות אותם בגן גדול יפה בודד, באמצע עיר גדולה, בלב ישראל.
מעניין למה זה דווקא אני, ודווקא את.

הלוואי שיפסיקו לנסות להבין אותנו. כל הזמן מדענים מסתכלים
וחוקרים אותנו ואנחנו מחייכים כאילו אנחנו מבינים את הסוד
ובעצם אנחנו מחייכים כי זכינו ויש לנו אחד את השני, בזמן
שאנחנו לא מבינים כלום, כמו כולם.
מעניין מתי המחלה הזאת התחילה, שכולם הפסיקו לאהוב. אולי
התחלנו לחשוב יותר מדי.

אימהות עוברות אותנו עם עיניים זגוגיות, מנסות ליישם אותנו על
הילדים שלהן. עולים אלינו לרגל אנשים ששוכבים עם אנשים אחרים
בלי להבין. לפעמים אנשים שפעם האמינו באלוהים באים. אני לא
יכול להבין אותם, והם לא מבינים אותי.
ילדים קטנים צוחקים. הם היחידים שמבינים.

כל הזמן את מחייכת פה ואת מלאה בתחושה של שליחות שאני מנסה
לקחת ממך קצת ולא תמיד היא נשארת בי ואני רק רוצה, לפעמים,
להרים אותך ולקחת אותך למקום שאף אחד לא יסתכל עלינו, ונסתכל
אחד על השני תמיד. ולפעמים זה נדבק בי ואני זוכר שכלובים תמיד
יהיו לנו, ויש לנו מזל שאנחנו יכולים לראות את שלנו. את שלנו
בחרנו לפחות.

אולי מישהו הטיל פצצה. כולם דומים אחד לשני וכולם מחייכים
ובפנים יש בדידות ואני לא מבין איך אותו מוח אנושי, אותם רקמות
יכולות לחשוב על פצצות ולהיות עצובות ומצד שני להחזיק אותך פה
ולדעת שבאמת, לא יכול היה להיות לי יותר טוב. שמעתי שרוצים
לקחת תמציות שלנו לבדוק איך זה, אולי זה מחלה אצלנו בכלל. הם
כל כך רוצים לדעת איזו תגובה כימית גורמת לזה. סוג של מחלה
באמת, כשאני חושב על זה. משהו שתוקף אותך, ואין לך מה לעשות,
רק לשכב במיטה ולקבל את התסמינים. לאהוב אותך. אם זה משהו שבא
מבחוץ, שתוקף, איך זה שאני אוהב אותך? אני אוהב, זה כמו אני
חולה. זה לא המצב הטבעי שלי, זה חולף, עוד מעט אשוב. בדרך כלל
אני עצוב כשאני נזכר במחשבה הזאת. אני מקווה שאני טועה. לפעמים
לא אכפת לי.  

אנחנו שוכבים במיטה שלנו הגדולה, ואני מסתכל לך בעיניים
הירוקות שלך, ואת מחייכת, ואנחנו מדברים על שאר העולם. כל הזמן
אני אומר לך שהשראה של לב היא ללא מקבילה ולא דומה לעצמה בלב
אחר - כולם מתנהגים כאילו הם לא מבינים שלאהוב זה לא להסתכל על
כלובים של אנשים אחרים ולעשות אותו
דבר, ואלוהים, איזה עיניים יפות יש לך.