[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמרי בן צבי
/
הסיפור של מיה

הוא בכה. הוא היה גברי מאוד, יפה מאוד, אבל כרגע הוא בכה. הוא
לא ידע מה לומר יותר; הוא סיים את מה שהיה לו להגיד שלו לפני
חמש דקות ועכשיו הוא בהה בעיניים שלה, הצלולות. עיניים שלא
אמרו כלום. לא היה בה שום רגש כלפיו, או שהיא לא הפגינה אותו.
לבסוף, היא לקחה את ידיו בידיה (מעשה מצחיק בהתחשב שיד אחת שלו
הייתה בגודל שתי הידיים שלה) , הסתכלה לתוך עיניו ואמרה לו -
"ז'אן, אני מצטערת. היה לנו טוב ביחד אבל זה בעבר ואני רוצה
להשאיר את זה בעבר. אני רוצה להמשיך הלאה. אני לא רוצה אותך
יותר".
אני לא רוצה אותך יותר.
הוא התחיל לבכות שוב, בכי חרישי, בכי של - אני לא מאמין שזה
קורה לי.
הדלת שמאחוריו נפתחה ואל החדר נכנסה בחורה עם מכנסיים שחורות
וחולצה שחורה. היא לחשה משהו באוזן של מיה, והיא הנהנה. העוזרת
אמרה - "ז'אן, שיהיה לך יום טוב. אם אתה רוצה אתה יכול לחזור
בחודש הבא".
מיה חשבה - עוד אוטובוס.

--------------------------------------------------------------------

החדר שלה היה ממוקם בקומה החמישית של הווילה שלה, שהשקיפה אל
האוקיינוס. בשביל להגיע לבית היית צריך לנסוע חמש עשרה דקות
בכביש עפר משובש, ואז ללכת ברגל במעלה הגבעה קטנה עוד כמה
דקות, בשיפוע מטורף למעלה. בסוף, נטוי על צוק, ממוקם הבית שלה.
בבית אמנם היו חמש קומות אבל הקומה השנייה והשלישית לא היו
קיימות באמת. לא הייתה רצפה או תקרה. מיה ביקשה להרוס את
הקומות האלו כשהיא נכנסה לווילה, ולבנות במקומן מדרגות
לולייניות ענקיות שיובילו לקומה הרביעית והחמישית. התוצאה
הייתה מפלצות שיש עצומות בגודלן שאכלסו את כל החלל הריק בין
הקומה הראשונה לרביעית - מחזה מערער למי שנכנס לווילה בפעם
הראשונה. בקומה הראשונה היה לובי קטן עם פקידת קבלה עם שיער
אסוף וחולצה ומכנסיים שחורים. שאר הצוות של מיה עבד וישן בקומה
הרביעית. את מיה היה אפשר למצוא בחמישית.

---------------------------------------------------------------------

האנשים חיכו בתור ימים. מדברים ביניהם, משחקים שח באחד מלוחות
המשחק הרבים שפוזרו במורד מדרגות השיש, אוכלים את האוכל שהביא
להם הצוות. רובם היו אנשים חשובים, עסוקים מאוד. לא היה להם את
הזמן הזה, לחכות שבוע בתור בשביל לראות אותה, אבל לפעמים
שיקולים לא רציונליים מצליחים לחלחל לתודעה ולהכריח אותנו
לעשות מעשה. בזמנים כאלה אנחנו נהפכים להחלטות שלנו, נהפכים לא
רציונליים. החלטות שבאות ממעמקים כאלו הן בדרך כלל ההחלטות
הטובות ביותר שלנו, והגרועות ביותר.

---------------------------------------------------------------------

ערומה לחלוטין, מיה יורדת במורד המדרגות הלולייניות שלה כל
ערב, אחרי המקלחת. עד שהיא מגיעה למטה היא כבר יבשה לגמרי,
ואחת העוזרות מביאה לה את השמלה שלה. היא מתלבשת, יוצאת מהדלת
ונכנסת לרכב שלה, השחור הנוצץ, ונוסעת לעיר. מיה מסתובבת בכל
המקומות החמים בעיר וכל מי שחשוב מכיר אותה. כל ערב - מקום
אחר, גבר אחר, אף פעם לא אותו אחד. היא בעצמה לא יודעת איך היא
בוחרת אותם - כנראה סוג של אינטואיציה. זה לא משנה בין כה וכה,
היא עדיין לא נתקלה בסירוב. היא ניסתה פעם, בתור ניסוי, להתחיל
עם גבר נשוי שישב עם אשתו לארוחת ערב לרגל יום הנישואים העשרים
שלהם. הגבר, מקריח ומשעמם למראה, הלך בלי להגיד לאשתו מילה.
כאלה הם הגברים - תמיד יוותר בהם שבב של הילד הקטן שחשב
שחלומות יכולים להתגשם. בכל גבר טמון הפוטנציאל לעזוב הכול
וללכת למקום שבו הוא מאמין שיהיה לו יותר טוב. את זה היא
ניצלה; בגלל זה היא אהבה אותם כל כך.

כל ערב - שמפניה, ארוחת ערב, ואליו הביתה. המין היה סוער
לפעמים, מרגש לפעמים, רוב הפעמים הוא היה רגיל מאוד.
רובם היו יפים מאוד, מיה הייתה תמיד אסתטית.
כל בוקר היא קמה ראשונה, בן זוגה תשוש מעייפות, הגבעה הרגשית
והגופנית עליה טיפס אתמול בערב נותנת בו את אותותיה. היא נכנסת
לאוטו ונוסעת הביתה. כשהיא מגיעה היא מורידה את השמלה של ליל
אמש ומשאירה אותה על הרצפה שבלובי. היא מטפסת במעלה המדרגות אל
חדרה.
את השעות שנותרה לה עד השקיעה היא מבלה לבד, מתבוננת באוקיינוס
הרחב הפרוס מתחתיה (המרפסת שלה כולה זכוכית), ערומה לחלוטין.

----------------------------------------------------------------------

מישהו פעם אמר לה - זה כמו לנסוע חמש שעות באוטובוס ובאמצע
הדרך להבין שמישהו שם לך ברך בגב כל הזמן הזה. כשאתה מבקש
ממנו, והוא מזיז את הברך, פתאום נוח לך במקום שלא ידעת שהיה לך
בו לא נוח. נקודת המבט שלך על כל הנסיעה משתנה, כי הגבולות שלך
משתנים - לא ידעת שיכול להיות כל כך טוב בנסיעה הזאת, לא ידעת
שיכול להיות לך כל כך נוח. זה גורם לכל מה שהיה עד עכשיו
להיראות יותר אפור, ומונוטוני.

ככה זה איתך, הוא אמר לה. בלילה הראשון שהיינו ביחד, הבנתי עד
לאיזה עומק אפשר להרגיש, וזה גרם לכל החיים שלי להיראות אפורים
יותר בהשוואה. הכלא שלי עד היום היה כל כך קיצוני, שלא ידעתי
שאני נמצא בתוכו.

היא אהבה את הדימוי הזה, היא קראה לו דימוי האוטובוס.

----------------------------------------------------------------------

היא לא השאירה אחריה מספר טלפון או שם או כתובת אבל כולם ידעו
שמי שרוצה לדבר עם מיה צריך להגיע לבית עם המדרגות בראשון
לחודש, ולחכות.
וכל חודש הם הגיעו.
הראשונים הגיעו בחמש בבוקר ולאורך כל היום הראשון בכל חודש,
גברים לא הפסיקו להגיע. ההיגיון מניח שיגיעו רק כשלושים גברים
בכל חודש אבל רוב האנשים לא היו תוצרים של העבודה של החודש
הקודם - הם היו שאריות של עצמם, נצמדים עוד ללילה ההוא לפני
חודשים רבים, לפני שנים רבות, בו מיה הייתה שלהם.
מכיוון שמיה לקחה את הזמן שלה ולא הייתה מוכנה להקציב את הזמן
של כל מבקר, התור לקח ימים בדרך כלל. אנשי עסקים, אתלטים,
מדענים, שכירים, כולם שם היו שווים בעיניה של מיה, מכיוון שלא
היו שווים כלום.

----------------------------------------------------------------

ז'אן יצא עכשיו והבחור הבא החליף את מקומו. היא זכרה אותו. הוא
היה בן זוגה בלילה אחד בסתיו, לפני כחצי שנה. הוא ניסה לדבר אל
ליבה כבר פעמיים מאז וזו תהיה הפעם השלישית. אמריקאי - מארק
קוראים לו. הוא החל לדבר, מנסה לשכנע אותה שהוא האחד בשבילה,
למרות הכול. יש בה הרבה חמלה, במיה, והיא הקשיבה עד הסוף.
היא נמשכה אליו מאוד אז והמשיכה עדיין קיימת. הוא חזק ויפה,
והוא עדין, והם עשו אהבה הרבה פעמים באותו הערב. הוא היה אחד
מהאהובים עליה.
בהסתכלו בעיניים שלה הוא ראה שאין לו סיכוי ובכל זאת הוא
המשיך. בסוף המונולוג הוא בכה קלות, ולא יכול היה להסתכל לה
בעיניים. עוד אחד שבור. עוד אחד שנשבר מעיניים צלולות ואשליה
של נשמה תאומה. אפשר היה לראות שהוא לא יאהב באינטנסיביות כזאת
עוד לעולם. היא תישאר נעולה בחדר הזה בשבילו, לתמיד.

-------------------------------------------------------------------

נסיכה במגדל השן. נעולה, נעלה את עצמה. היא לא כהת חושים, היא
מרגישה הכול ומרוב שהיא בוכה מבפנים, הלב שלה לח תמיד. היא
בוכה בשבילם ובשבילה.
כל פעם היא חושבת - אני עושה את הדבר הנכון? כל פעם המחשבות
שלה מרחפות, נוגעות-לא-נוגעות בכל הגברים בהם נגעה בגופה ונגעו
בליבה.
בניגוד למה שכולם חושבים, לא פגעו בה מעולם. לא היה גבר שהשאיר
בה צלקת כל כך עמוקה עד שהיא לא יכולה לאהוב עוד באמת. היא
הייתה מעבר לכל זה. מיה הייתה...אל זמנית. לא נצחית, פשוט מחוץ
לזמן. לא משתתפת במשחק שלהם. אלה בין בני אדם, נעולה, נסיכה
במגדל השן.
מסתכלת על האוקיינוס. חושבת...נותנת למחשבות לשקוע באוקיינוס.
מסתכלת על המים, הם תמיד נראו לה מוזרים. מים ירוקים-שקופים,
מלאים באוטובוסים שנמצאים במצבים שונים של שקיעה במים. את חלקם
אפשר לראות על הקרקעית, שלדים של מה שהם היו פעם, מחלידים.

היא הייתה בטוחה שהיא היחידה שרואה אותם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
להקיא זה כמו
הפלה, יוצא לפני
הזמן ולא בצבע
הנכון.


אפס עם בחילה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/4/06 23:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמרי בן צבי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה