מעניין לשאול, והרבה יותר מעניין להעז, מכיוון שהתשובה נעוצה
בשאלה כמין התגרות לא הוגנת, אך כה אופיינית לחיים - אחרי
המוות תגלו. אולם שאלות פילוסופיות כאלה לא מטילות אור על
הרהוריי כנער מתבגר, אשר חי את חייו בדריכות מתמדת, לרגע בו
אכריז בגאווה - "אני בוגר", ללא מגבלות וללא גבולות, על כל
הכרוך בכך. ומה בעצם כרוך בכך? היתכן שהעיסוק בציפייה הגדלה
ומתגברת, ליום אשר אלך בו זקוף-קומה וגבה-ראש, כשווה בין
שווים, הסווה את ראייתי את המציאות כפי שהיא, והעניק לי מבט
משוחד על החיים, כפי שהם מתיימרים להיות עבורי? הרמזים היו בכל
מקום, הקולות ניסו להזהיר, ללא הועיל, והזמן רק תקתק לרעתי,
והגיעה לה השעה, ועברה.

מוזר לחשוב על ההתבגרות כשלב מעבר, שכן המונח עצמו נטבע בעת
לידתי, הניח את היסודות לגורלי, כאבני דומינו, מכשולים לרגליי,
אחד-אחד. אם כן, ההתבגרות הינה שלב אחד מיני רבים, מכשול אחד
מיני רבים, ולא ראוי לתשומת לב מיוחדת כזו או אחרת. ולמה כן?
הרי השלשלאות, אשר הצרו צעדינו מבעוד-מועד, היוו שכבת מגן
נאמנה ואיתנה, כנגד העולם, ובמידה - כנגד עצמנו. השאלה הופכת
פרדוקסלית משהו, ביודענו שהילדות מגנה עלינו מפני עצמנו, אם
אפשר. אולם אנחנו, רק על-ידי תהליך ההתבגרות, יכולים להפוך
לאויבים של עצמנו, ולו רק בעקבות הילדות, ואיתה ההכנות
והאימונים הקפדניים, מלווי ההבטחות "כשתהיה גדול תוכל",
והיכולת היא זו שחותרת נגדנו, היא ולא תמימותנו. במבט כוללני
יותר, אפשר לומר כי העולם, אשר הוסר רסנו מעלינו, מעניק עם כל
האושר גם את העול הכבד מנשוא, הידע. בהכשת נחש יחידה, המודעות
נותנת אותותיה בנו, והשאלה האם נרצה בכך או לא מתגמדת לעומת
הידע, כשלא משנה מה נחליט - לטוב או לרע - נדע. מעניין הדבר,
אם נחשוב, שלאחר הבגרות, התמימות נראית מבורכת, אותה אחת אשר
התאווינו להרחיקה מעימנו, רק לשם נגיסה קלה בתפוח הדעת, המלווה
בבגרות, באחריות ובמודעות למעשינו, מעתה ועד עולם.

אולם, מחשבה זו הינה ילדותית במהותה, שכן התפוח מסמל את חוסר
הדעת, ועגלגלותו מסמלת את שלמות הרצון לדעת, הכמיהה לכך, ולכן,
עם הנגיסה בו נעלם הרצון לדעת, ונוצרת חרטה משהו על
הנגיסה-ספק-שבירה של מעגל הילדות, ולו רק בשם הסקרנות להטמיע
חותמנו על התפוח לשם יאמר לעד, אני העזתי, צעדתי קדימה,
ונגסתי.

במבט רטרוספקטיבי הפרדוקסליות מכה בנו שוב, שכן, האם היינו
יכולים לדעת שהתמימות, שהייתה מנת חלקנו כל השנים הללו, נמלטה
כחול הבוער מבין ידינו, או שמא הייתה זו נגיסה נוספת להשבעת
תאבוננו הבלתי נלאה, לא לידע, אלא לשובע? הדבר מעורר תמיהות
רבות, אולם העיקרית בהן, לדעתי, היא זו אשר מעניקה משנה תוקף
לשאלה, האם נוכל לדעת טרם מותנו האם חיינו, או האם בועת
התמימות מונעת מאיתנו את המודעות, ובכך, את הפתרון לשאלה - האם
יש חיים אחרי המוות?