דומי הגר! הוא לוחש לה
אבן כף יד יעקב עלי פיה ומסוגרת העין
דומי! - מתכת זרועו גוללה זעקתה אל מעבר למרחבי המדבר,
היא נחבקת אל נשקו לתשמיש, הרי פטמותיה זועקות כאב חריש זר,
ואיפה אשים ראש ילדי
ולשירו של מי ינצנץ מבטם?
ויעקב ממשיך ומנסה לגולל את האבן ממנו והלאה
יצמידה חשופה בצל מסתור האבן
נקרעת, חצובה היתה רוצה להיות בתוך האבן הקרה
הא... פעייה, צרורו בה מתנפץ גונח,
רסיס אבק כולה,
זעמו הדל ניגר בה לח. הן רק חייל, צעיר, בדמי ימיו
ושוב רצה לזכור את הימים בהם היה אדם
כוחו רפס, נשקו נשמט.
אודם עיניה יעקב אחרי הפיכתנו לאד
מוצף למרגלות סופו של סף.

חדל... חדל... יעקב, הן באת לבנות, להחיות, לרוות צמאונם של
אחים, בני דודים
הן רק נערה בדמי
הוריה מתבוססת על שוקיך. לא מלאך ולא שרף רק
דם תקוות בתוליה זלג, על האבן שליבה נשבע לנקום.

אבינו שבשמיים! אב רם!
בארצך הסמיק מבטו  
של אב מרוב אונס המבט
מצטער בני, בודאי תוכך זועק מכאב
אבל... הכל מן אללה
חייל צעיר נשכח מלב...

עמדי ברורה הגר, כצל האיום שמטילה אש בניך
ואביך ואימך בחיוורון צילם תפרו מגן כלימתך.
בחלון איש לא הביט ושום מאור אינו יכול
להשקיף על בית הנושם במהירות אחרונה.

נערה בקועה מול הווה ועבר
מולדת נרצחת בסכסוך היורשים
אין אח מוותר, אין איש מנחם והארץ
חוזק היד מרפה את הלב
אבן נגללת עלי באר שחרבה, איש לא ישתה איש לא שתה

והגר ובנה נישאים על כנפי הבטחה עתיקה
וקרבת הדם, לאדמה
והגר...
דומי - כף ידה לוחשת
חתיכת בשר נואשת
חריכת שפתי ננשכת
בלסתות קלגס.