תומס ארטה, פקיד בחברת משלוחים לירח, אחז בידו מכתב. פניו היו
נוראיות. מפוחדות. משהו מהבעת שיממון של נאשם בהשמעת גזר-דין
מוות.
אולם המחסן היה שקט. חבריו היו עסוקים בעבודה, אחד סגר חבילות
עם אקדח-דבק; שני עבר עם אקדח-ברקוד ועשה משהו לכל חבילה. כולם
אנשים פשוטים; חרוצים כשהבוס נמצא. בלתי-סביר בעליל שמישהו מהם
מסוגל להעלות על דעתו הלצה מסוג זה. על דף לבן, פשוט ואכזרי,
נתגלה לו שהוא ניסוי של הממשלה הירחית להחדיר לכדור-הארץ
אנדרואיד במסווה. הוא הפך את הדף. את המעטפה. שום-סימן. אני
האמיתי שלו, נכתב, מת אחרי תהליך שיכפול האישיות.
זמן רב היה המכתב מונח על השולחן בביתו, היכן שתומס היה מניח
את כרטיס העובד שלו. לא היה שום סימן חיצוני לכך שהוא אנדרואיד
חוץ מהמכתב עצמו. הוא זרק אותו לאסלה אך לא היה בכך הועיל.
באותה הזדמנות תזרוק גם את עצמך, חשב. החורף הגיע, המכתב הפך
לאובססיה, החרדה ליסורי-גוף משונים: חוסר היכולת להירדם ותחושת
מחנק.
השאלות מיהו, או מתי זה הוא עצמו, והעובדה שאילולא המכתב לא
היה מודע לשאלות הללו, ניקרו בו ללא הרף כמו דלף הגג. לעתים
מזומנות נתקף חרדה, זיעה הייתה מבצבצת על מצחו. הוא הירבה
להתבונן בגשם, הטיפוף של הגשם היה משקיט את הזמזום שהיה רוחש
בתוך ראשו. עולמו הלך ונצטמצם לחוג מחשבותיו בלבד. הוא נעשה
פזור מאוד, סגור ומסוגר בעצמו, כאמור, עד מחנק. כלבו ישב מצונף
בסלסלה שלו, נכה רוח ועזוב. עד מהרה לא נותרו לו חברים. השיחות
נסובו עליו ולא איתו. אמיל ויעקב אז'אר, שני האחים, השעירים,
המופרעים, נטשו אותו. תומס שהם הכירו, תומס שלא חדל לפטפט,
השנון והעוקצני, מי שהפך בדרך-כלל את הישיבה בפאב למשהו שאינו
בזבוז-זמן; הפך להיות מישהו זעפן ושתקני, מהורהר מדי לטעמם.
האנדרואיד חשב על כך המון, לפחות עד שכדורי השינה השפיעו: האם
הצליח להשתכלל מעבר להנחיות שהאישיות של תומס האמיתי הכתיבה
לו?
בוקר אחד הפציעה השמש אחרי שבועות אחדים של גשם. תומס הביט על
חבריו בעבודה. האולם הגדול היה שקט. אור חדר מבעד החלונות
הגבוהים. חבריו כבר הניחו לו, הוא היה זר ולא-אהוד והיה שקוע
רוב הזמן בעבודה. הבוקר, כשישב בשירותים, שמע שוב שניים
משוחחים ביניהם על איך שהוא השתנה, שהוא כבר לא הוא; השיחה כבר
הייתה לו מגוחכת. המכתב נשפך זה מכבר אל דודי המיחזור בצפון אך
היוצא ממנו נלעס על-ידי חבריו עד דק. האם ראוי בכלל לסמוך
עליכם, תהה, חופן את ראשו בידיו, או שמא אתם אינכם אתם באמת?
שמא אתם אנדרואידים שמחליפים אנשים אחרים? הוא ניגב ויצא אל
האולם, ונתקל באמיל. הוא התנצל, רצה לומר משהו, אך המילים לא
יצאו. אמיל הביט עליו קצרות, גבותיו העבות מכווצות בזעם, ופנה
הלאה. תומס נבלע במקומו וייחל לאם. הוא רצה לחזור להיות הוא.
הוא רצה לחזור ולהיות נאהב.
אמיל ניגש לאחיו, הפך בדרכו את כל החבילות שכתוב עליהן שביר -
לנהוג בהקפדה ועל פניו ארשת של שאט-נפש. לאוזניו של תומס הגיעו
שברי שיח וקללות: "...למה המנקה לא נכנס לשם, יש שם ריח של
חרא! צואת אדם... אני לא נוסע לירח... תן לי סיבה למה אני לא
נוסע... אולי בגלל שאריקה מחרבנת שם הכל?"
תחילה תומס לא הבין על אמיל מתרגז, הנסיעה לירח לא הייתה מציאה
גדולה; השליחים ישנו על ספסל במכס וחזרו בטיסת-תובלה; אך לפנות
ערב החלה המשמעות הגלומה בשיחה הזאת, להבשיל במוחו. הוא לא עצם
עין כל הלילה, רעיון מסתורי בתוכו התגבש כמו ביצבוץ שן חדשה.
הארץ סבה על צירה ותומס פגש בשמש כשהוא ממול החלון. האופק
החוויר, כלבו הביט בו מתלבש ברישול, זורק לו אוכל בצלחת ויוצא
מן הבית.
הוא עצר את אמיל במסדרון, מיוזע ונרגש.
"אני מחפש אותך כבר שעה", קרא.
אמיל היה מדושן כאילו סיים ארוחה דשנה, היה חסר לו רק לנעוץ
קיסם בשיניים. היה משהו במראהו של תומס שעורר בו גועל ורחמים
והיה משהו בריח שלו, ריח של מוות, שעשה אותו חסר-סבלנות. לחיו
השמאלית נעה בעצבנות.
"אמרתי לך אל תתקרב אלי או שאני מפוצץ אותך! אני לא רוצה אותך
קרוב אלי!"
"חיפשתי אותך", קרא שוב תומס ונגע בידו של אמיל.
אמיל החוויר והרחיק ממנו את היד כאילו פחד מצרעת.
"אם תגע בי עוד פעם אני נשבע לך, אני הורג אותך, תראה איך אתה
נראה, אתה בטוח חולה במשהו, אתה גם לא מריח טוב... לעזאזל!"
אמיל פנה ללכת ממנו.
"איפה הרשימה של מי שנוסע?" שיסע אותו תומס.
אמיל הביט לאחור, ממצמץ בשפתיו.
"נוסע לאן?" שאל.
"לירח, עם המשלוח, שהתרגזת ממנו?"
"במשרד", השיב.
תומס קפץ.
"א פ ס!  תן לאריקה דקה להסתדר", קרא אמיל.
תומס לא שמע אותו אבל אמיל אמר משהו נוסף אחרי שזינק למשרד.
אריקה היפה נבהלה עד להסמיק. תומס איתר את הרשימה לנסיעה. שמו
התנוסס מול עינייו. הוא נשען על הקיר. ליבו דפק כמו משוגע. האם
אני יודע לאן נוטה הדרך הזאת? לא! אבל אין לי ברירה אחרת.


החיים יפים ממרחק. המשפט הזה התחזק ככל שהמעבורת גמאה
קילומטרים חשוכים של כלום. הארץ הפכה אט אט להיות כדור מבריק,
כחלחל ויפיפה. הם היו במרחק עשרים קילומטרים מניו-יורק והתקדמו
לעבר הירח במהירות של אלפיים קילומטרים בשעה. כנהוג הגרילו
ביניהם את חלוקת הימים; תומס הוגרל להיות אחראי על המשלוח ביום
הראשון. כשנחתו נשאר עם המטען והשאר יצאו לבלות. הוא גילה
לצערו שהירח דומה בעיקרו לארץ, סובל מאותם חוליים, ולאטמוספירה
שלו יש טעם-לוואי. כאשר השמש בכבודה הופיעה, נכנס למלון, חתם
על חדר וישן עד אחרי-הצהרים של היום. בצאת השמש נרדם שוב עד
בוקר המחרת.
בהקיצו שכב במיטה ובהה בתקרה. נגוהות השמש ריפרפו על התיקרה.
תומס השתעשע במחשבה להתייחס אל עצמו בגוף שלישי, אך זה היה
שובר-שיניים. הוא נדהם עד כמה דבר מובן מאליו, השפה, טבועה
בתודעה שלו ועד כמה הוא מוגבל ונשלט. לרגע אחד נחרד בעומדו על
גודל ההשלכות של מעשיו פה וחש שמשהו לוחץ על חזהו. הוא קם
נמרץ, הוא הגיע לחפש אחרי עקבותיו של תומס האמיתי, ויש לו
יומים למצוא אותן; כל-כך מעט, לעזאזל; והוא ביזבז יום תמים
בשינה. הוא דחק את ההיסוסים הצידה, הוא לא יצליח לחיות עד
הזדמנות נוספת, הזדמנויות כמו מעליות לעיתים רחוקות הן מזדמנות
לפניך. הוא חיפש ספר-טלפונים ישן. היו שלושה תומס ארטה בירח.
הוא יצא מהמלון ותפס מונית. עד מהרה הגיע למסקנה שההבדל היחיד
בין נהגי מוניות בארץ לעומת הירח הוא מרחקם מהשמש.

תומס ארטה הראשון עצר בחריקת בלמים את אופניו מולו, במרחק חצי
סנטימטר מהשפיץ של הנעל. תומס בלע את הרוק. היה זה ילד בן שש
(לכול-היותר); חי ונושם. הם עמדו בשדרה מוצלת, באחד מפרברי
ירושלים החדשה, הילד המטיר עליו שאלות בקצב מסחרר ואיים לקרוא
למשטרה. תומס נאלץ לברוח, כמו נווד, שפוף, חסר הגנה וזכות
קיום. כשנעצר, הוציא סיגריה בהתרגשות וליבו פעם בחוזקה.

האישה בחנה את מראהו באדישות. רגע ארוך של שתיקה היה הדבר
היחיד שחצץ ביניהם. הוא עמד בפתח-הבית וחש שזה המקום, שהוא
מכיר אותו. היה זה בית עץ בעל מרפסת במבוא-הבית. חיזיון של מה
שראה בחלומותיו. הוא אחז בדלת הרשת והביט באישה. היה גם משהו
באישה הזאת שהיה זכור לו כל-כך. היה זה יום חם מאוד והיא
הזיעה. היא הייתה אישה כבדה, לבושה חלוק משי צבעוני; אף כי לא
הייתה יפה, היא שפעה רכות וחום, עם זאת היה גם משהו מת בפנים
הללו.
עיניה סקרו אותו כמו מישהי שמנסה להיזכר בדבר-מה.
"אני מחפש את תומס ארטה", אמר.
"התפגר לפני חמש שנים!" אמרה האישה בשלווה.
תומס הנהן. שתק. שתיקתו התארכה. עוקי-העץ חרקו תחת רגליו. כל
מה שהיה צריך לומר לא היה יכול היה להיות מבוטא אחרת. לדברים
שעל ליבו לא הייתה מילה שיכולה להתחילם.
עינייה הביטו עליו ישירות.
"שמי ויולט, אתה אנדרואיד?" שאלה.
תומס הביט עליה בפליאה. היה משהו בוטה ומשפיל בשאלה שלה, אך
יותר מזה, הקיום שלו, נתגלה בפעם השניה היום בכל מערומיו,
עלוב, חסר הגנה וזכות לנימוס.  
"אל תתפלא! ארצנים לא יזהו אנדרואיד גם אם הוא יאכל קוביות
אנרגיה מול הפנים שלהם!" הוסיפה האישה.  
הוא לא שמע את דבריה. הוא לא זכר איך הגיע לסלון שלה.

הוא ישב בשתיקה בקצה הספה, סנטרו שעון על אגרוף. הקירות היו
מכוסים טפט מפורח. הוא בהה בריצפה מולו והתעלם מהאישה שישבה
בקירבתו. היתה לו את כל הזכות לעשות זאת ואת הצידוק לבקש שיעשו
זאת בשבילו. הוא איבד את הכל, אדם במצבו מבקש להעלם מן
הזכרון.
"פעם אנדרואידים היו מתפחמים בשאלות קיומיות, היום אני רואה
שאתם לוקחים את זה יותר טוב, ובכן, קיבלת את המכתב שלי",
אמרה.
דבריה שנאמרו בכוונה לבדח התקבלו באופן ההפוך, למעשה כל מה
שהייתה אומרת היה מניב את אותה תוצאה. ריגשתו של תומס עמדה על
בלי מה, לפני נחשול דמעות משחרר. תומס החל לדמוע; לא מעצב; הוא
זעם על האישה עד כדי רצון להרוג אותה. היא איבדה לו את הכל, עם
זאת קרת-רוח עד להתמיה. אבל הוא לא יכול להרוג אותה. וזה גם לא
יעזור. הוא דמע מרוב תסכול, גרונו ניחר.
"מי היה תומס?" שאל.
"הבן שלי", השיבה ויולט.
תומס הנהן נרגש, מלא משטמה וגועל-נפש.
"מדוע הסכמת לעזאזל שהוא יעשה שיכפול, איזו אמא מסכימה שהילד
שלה יעשה שיכפול?"
ויולט חייכה בתוגה. היא התאמצה לשמור על שלוות רוחה, אך ללא
הצלחה. דבריו זעזעו אותה עד שורשי נשמתה, עיניה לחו מדמעות.
"הייתה לו דרך מיוחדת לשכנע אותי", השיבה.
"כסף?" הטיח בה תומס.
"אגרוף!" הטיחה בו חזרה.
תומס שתק.
"אני מצטער", אמר.
"אל תייסר את עצמך, לא יכולת לדעת, מדוע באת?"
"אני לא יודע, איך אני אמור לדעת? אולי להבין מי אני, אולי
בעיקר בשביל להיפטר מהזמזום, משהו שמשגע לי את השכל, כמו כוויה
בראש", אמר תומס וחפן את ראשו בהיסטריה.
ויולט נפחדה, הוא נע בעוויתות על מקומו.
"הפסק, בבקשה ממך תומס, אל... אל תכנס לזה יותר מדי. זאת שעת
המבחן שלך. עלייך להבין כי כל אדם הוא יציר-כפייה של האנושות;
של הרשמים; של חושיו ושל מהלך חייו; אתה רוצה להיות אנושי, זאת
ההזדמנות שלך, אתה שומע תומס, גורלך בידך!"
תומס התרומם ממקומו וזרק את הכיסא בדרכו.
"לא היית צריכה להתערב בחיים שלי, הייתי אנושי והייתי ממשיך
להיות אנושי אילולא את".
"לא!" צעקה ויולט.
"לעזאזל!" קרא תומס וגרף בכפו את האגרטל שעמד מולו וניתצו על
הריצפה. הוא הביט הלום מבט במעשהו.
"ת ו מ ס  א ר ט ה! עמוד! לתומס הבן שלי לא היו חברים, הוא היה
מסוגר בעצמו, הביא את עצמו עד יאוש וממנו המשיך לסמים ולכל
החרא הזה שאמור להיות משהו יותר טוב, עד שהוא היה מוכן לוותר
על הכל בשביל קצת כסף. כסף! הוא היה גר למעלה, אפשר היה לשמוע
כל הקאה וכל בכי שלו, צרחות מבעיתות וקללות, מלאות ארס, רעות;
ועכשיו הוא מת, מת לגמרי, רק בשביל איזה מאתים דולר עלובים!
"כאשר שלחתי אליך את המכתב הייתי נחושה שתדע, אם הגעת עד לפה,
סימן שאתה לא מתמודד עם זה טוב, דע את עצמך ותמשיך עם חייך, יש
לך כרגע נקודת ייחוס, ממה אתה מתרחק, ואל עבר מה אתה מתקרב,
זאת זכות, השתמש בה בתבונה".
ויולט נאנחה, תומס הביט עליה בקרירות מצמיתה, רוחשת-רע.
"ויש לך אותי, גם, עד כמה שזה שווה משהו", הוסיפה.
"אני רוצה לעלות למעלה!" אמר תומס.
ויולט הביטה בפניו של תומס והצביעה באפיסת כוחות על המדרגות.
תומס פסע אל עבר המדרגות. הקירות היו חשופים, אפילו המסמרים
נשלפו מהם. מה לעזאזל אני עושה, הירהר תומס עד אימה, אני צריך
לצאת מכאן. המילה קיבעון הדהדה בראשו, קיבעון של כל מה שהוא
יראה בחדר הזה, בלי יכולת להשתחרר ממנו; להיות שבוי כל כולו
באותה דמות אשר תצטייר לעינייו שם. אבל משהו נעלם, חזק ממנו,
משך אותו אל אחד החדרים; אולי הרמזים לבסיס, שאין לו, עליו
מושתתת זהותו.
החדר היה מואר באור שקיעה רך. המיטה הייתה מכוסה ברקמת צמר
גסה. ספרים מועטים, ככל הנראה של ויולט, עמדו זקופים. לא היה
גרגר אבק בכל החדר. היה שם קרש גיהוץ. שולחן דק עם רגלי
אלומיניום. עציץ על גבי מפה-רקמה עדינה.
הוא ישב על המיטה והביט על הקירות. ויולט עשתה עבודת הסתרה
מעולה. היא בעצמה ככל הנראה ביקשה להיפטר מכל זכרון, להתחיל
מחדש; הוא היה חייב להודות לה על-כך. מתחבט ברצון להתמודד עם
מראהו של תומס, מהסס האם לדרוש ממנה תמונה שלו.
הוא הביט על פינות החדר כמי שבחדרו במלון מחטט במגרות בתקווה
למצוא משהו אישי מן הדייר הקודם. הוא לא העז לפתוח את הארון.
הוא שכב על המיטה ועצם את עינייו. מדי פעם פקח את עיניו והביט
על החדר. הוא ביקש איזו הארה. איזה חיבור.
הצללים פשטו בחדר כפלוגת חיילים בעלייתם למשמר. היה יותר קשה
להבחין במשהו מוחשי, רק בחזיונות, בשאיפות לב. הוא עצמו נתגלה
אליו בכל ממשותו, על מראהו, כפי שהיה בעברו, פטפטן, שנון
ועוקצני; חיוך עיועים התפשט על שפתיו, אופיו המתגעגע קטן
מאופיו האומלל.
קולות עלו מן המסדרון החשוך. ויולט התקלחה. היא חצתה את פתח
הדלת. היה נדמה לו שהיא נחפזת לעבור על פניו. כאילו מראהו עורר
בה אימה. משהו נקמני התעורר בו, עם זאת ליבו יצא אליה. הוא
נזכר בדבריה האחרונים ובעצבות החרוטה העמק בפניה.
מקץ שעה ארוכה ירד אל הסלון. ויולט ישבה בצמוד לגבר צעיר בעל
פנים נעימות, שחום-עור, לבוש חליפה. הגבר קם ממקומו ולחץ את
ידו ברישמיות. חליפתו הייתה דהוהה, מחלת-עור בצווארו, משום כך
נדמה לו לחלכא ונדכא.
תומס נע על מקומו בחוסר-מנוחה. שוב היה חסר-מילים. האם יקרא לה
אמא רק כדי להכאיב לה? עדיף שלא. בעינייה המתנוצצות חיפשה את
שלוותו.
הוא לא הועיל לה הרבה, אלא הפיק חיוך עלוב, נקמני במקצת.
"אני הולך", אמר.
ויולט ליוותה אותו אל הדלת.
"כל אדם זקוק מדי-פעם לעדוד, אתה תהיה בסדר תומס, אני רואה
עלייך", לחשה לו ויולט, "אני מקווה שתיפטר מהכאב-ראש".
"אני מרגיש יותר-טוב... אני מקווה, שגם את, תרגישי טוב", אמר.
הוא העמיק אל תוך הלילה, חש מעודד, מתנחם על שלא השתדל יותר
להקל על ויולט. הוא הביט על כדור-הארץ ושיער שהכלב שלו מיילל
אליו עכשיו בגעגועים.