היא כל כך שמחה,
מקורה נפתח מלוא אורכו,
היא חגה עיגולים בשמיים,
לבנה, מאושרת,
כמעט אפשר לגלות חיוך,
בין פניה הלבנים.
(לו לבשה מראה אנוש).
נמנע אסון, נס בשמי התכלת התרחש.
הקן שבנתה, עבור גוזליה החסידיים.
שעמד בבטחה כל אותם חודשים.
תחת שמש חמה,
בין כבישים לשמיים,
מגדלים תאומיים,
זה בצד זה.
מעבירים את הזמן,
מסתכלים בעולם,
ענקים של בטון,
ליבם לב של אבן,
אהבה לא תשכון.
וברגע המוות, עת קריסה של דמיון,
מלאך המוות ריחף,
והקן צנח,
אך בנס הוא ניצל,
עת כבל חשמל,
גוזליה תפסו,
רגליהם בו אחזו,
והיא שמה מעל,
מבינה את הנס,
צוללת שמיים,
אלי גוזליה.
ומצלמה לא תקלוט,
בין שברים של אסון ודמעות,
את בדל האושר הזך,
של חסידה לבנה בעיר של אחרי.