בלעתי שוקולד מריר,
שתיים או שלוש חפיסות.
התיישבתי, לעכל את מאורעות היום.
רציתי לשכוח את הריח ההוא.
שעדיין עמד באפי, מפיג בי כל תחושה אחרת,
חונק כל אפשרות לשכחה.
לא יכולתי לשבת יותר,
ירדתי לרחוב.
כל מראה נשבר לאלף רסיסים,
מכוניות צופרות, עשן נתלה בין החנויות, מחכה.
מגיע אל אפי, מבקש להיכנס.
ואני מקבלו, רק שיוציא את הריח ההוא.
אני נושם את כל אלנבי לקרבי.
מחניק שיעול בתוכי.
הריח ההוא נשאר,
ולא באה כל הקלה.
אני עוצם עיניים, ולובן שוטף את עיניי,
לובן רע, לובן של בתי חולים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.