תודה לך קסם
על שגם כשהתפזרת
השארת את צבעיך,
קצהו של הניחוח
ועומק המבט


"סבא היה מאוד אמיץ, הוא לא פחד וניסה שוב, ארבע שנים וחצי לקח
לו עד שזכה בלבה של סבתא, אבל היה כדאי", אמרה בקול רגוע
וחייכה אליו תוך שהיא מלטפת את ראשו של נכדה בן הארבע המתכרבל
בגופה. שלושת הזאטוטים האחרים ישבו על השטיח שבמרכז הסלון
ושילחו מבטים שבעי רצון אל זוג הישישים. הסב, דמות האביר
המקומט, שזיהה את אהבת חייו הגדולה כבר בהיותו בן עשרים, עדיין
לקה באותם מבטי ערגה שהבהירו כי מעולם לא הטיל ספק באמיתות
רגשותיו, ובה, בזוגתו, כמושאם.
נתפוגגו הנכדים, נעלם גם השטיח.

במקום אחר, אך באותו הזמן, היא מעלעלת בספר הזוכה לליטוף מבטה
החולמני ולחיוך דקיק. במיטתה שהיא כה אוהבת חשה, כרגיל, בטוחה
יחסית. שמיכת הפוך, עטופת ציפית מלמלה צחורה, עוטפת את גופה
הצחור גם הוא, עד לקו כתפיה. שנים רבות חלפו והוא רחוק מהרהורי
נפשה. שנים רבות חלפו ומסלולי חייהם המשיכו מתרחקים כפקעות
חוטי צמר המתגלגלות במורדן של מדרגות אינסופיות.
פחות חשוב היכן הוא כעת. אם תתעקשו לחפש, ייתכן שתמצאוהו במרוץ
אחר טופס מטופש זה או אחר, או במהלכו של ויכוח פוליטי חסר
השפעה אודות נושא שהכרעתו נתונה גם כך בידיים בלתי ראויות. היא
גם כן, כנראה, לא הופיעה בהרהוריו כבר זמן רב. בכל זאת, שנים
רבות חלפו ומסלולי חייהם, שנתלפפו זה בזה לכדי סריג קסום,
נקרעו זה מכבר מגופו. אפילו ריחו המתוק של הסריג, הלא הוא
ניחוחה שלה, הריח שנהג לשאוף בבקרים שנחברו ללילותיהם
המשותפים, התפזר ונתחלף בריחות פיח וחומרי ניקוי.
אז, באותם הימים, נכשל בניסיונו השני להביאה אל מרכז חייו, או
ליתר דיוק להביא את עצמו אל חייה. תוך שפעל להמשיך הלאה ניסה
שוב ושוב להסביר לעצמו את מהלכן המעציב של ההתרחשויות.
רציונליזציה, כך כינה זאת אביו. לא כך נתפשו הדברים בשיכרונו
המפכח. "לא להתגבר", נהג לומר לעצמו, "כי אם להמשיך עם תחושת
אי ההבנה העמוקה, עם האהבה הענקית הזו שנגזר עליה, לפחות
בחלקה, להיוותר לכודה בי". רוב יקיריו ואוהביו דווקא נשמו
לרווחה כאשר סיפר להם שנאלץ להמשיך בלעדיה. היא לא עשתה לו
טוב, חשבו לעצמם, תוך שהוסיפו מבט מרחם ומבין לכיוונו. אך הם
לא הבינו. לעתים תהה אם היא עצמה הבינה.
אחת עשרים ושבע בלילה. שפורפרת מכשיר הטלפון שבשולחנו כבר
מתגעגעת לקולה הלילי ורק שלושה ימים ולילות חלפו מאז שימחה
אותו בפעם האחרונה. הנה הוא מוצא עצמו תוהה מה יעשה עם המילים.
כל אותן מילים שבאשר ימשיך וייפגש עמן יביאו הן גם את דמותה.
ידע הוא למנות את המוכרות שבהן. מלאכים, קסום, באמת? (עם עלייה
קלה בגוון הקול לקראת סופה), שבת של שלום, ועוד שפע אנחות
התמתחות והתפנקות שהייתה מפזרת בשמורת מבטחה. תמיד חשב עליה
בשירים, אך באוזנה ניגנו מנגינות אחרות. לאחר שכשל, או כשלו
שניהם, בשנית, נתקל במילותיו שחסרו, מתנגנות מפיו של אחר.
"מותר לך לומר שאת פוחדת לבכות אפילו שאינך ילדה/ אני רואה שאת
רועדת ובמחול של שדים את לכודה / מותר לך לרצות לפעמים לברוח
הכי רחוק שרק אפשר לספור / ואם את חנוקה, רוצה מנוח, ללכת שהכל
יעבור / אני אשב כאן לצדך אנשק את הדמעות מפנייך המתוקות / אשב
כאן לצדך / עד שתירגעי עד שתירדמי/ בתוך ידיי המחבקות".
אולם גם בעוד עיניו מנקות עצמן בדמעות הפתע, ידע כי לא ידיו
היו הידיים שחיבקוה וזכר שגם כשהצליחה מעט להימלט לה ממחול
השדים, כפי ששאף בכל לבו שתעשה, לא שבה לאסוף אותו משם. זכר
ושכח. אך לא שכח כיצד כינתה אותו אחד האנשים האוהבים ביותר
שיש. גם כעת היה עוד מתענג מזכרונות רגעי ההוקרה שלה ומאותן
מחמאות קטנות שדרבנו אותו לאורך אותם ימים ולילות.  הייתכן כי
זו תמציתו של המחול הזה? היא כחלקת דמיון, אחרונה, שרצה להותיר
בחייו, בעוד הוא, עבורה, דמות נוספת על פאזל המציאות האפורה
שהחלה מרכיבה אט אט? אם כך הוא, הרי שאינם כה שונים כפי שנראה.
שניהם לקו באותה מחלה איומה שתוקפת את העשירים ביותר. המשיכה
אל הבלתי אפשרי.

לצדו סבתא אחרת ונכדיו האחרים משחקים בעוד אחד מאותם המכשירים
שהוא, בגילו, כבר לא יזכה להבין. "תנו נשיקה לסבא וסבתא, אנחנו
הולכים", קוראת אם הילדים ותוך דקות הבית נשתתק. צמד הקשישים
החביבים מחייכים זה לזו בעודם לוגמים בשתיקה מספלי התה
השקופים. אדי משקה מתכנסים על זגוגיות משקפי הקריאה שלו ותוך
שהוא מרים אותם אל עבר פדחתו, נזכר פתאום בשיר האחר שזימן לו
הרדיו. השיר שפגש פעמיים, אז באותם הימים. הפעם האחת, זמן רב
לפני שניסה את מזלם, ופעם נוספת, לאחר שהשלים עם אי הבנתו.
עדיין זכר כיצד הופתע לגלות כי מילותיו של השיר משנות משמעותן
בין שתי נקודות הזמן, כמעט עד כדי היפוך, וגם שמעולם לא סיפר
לעורך המוסיקלי של אותו הבוקר על בחירתו המוצלחת. גם כעת, חשב
לעצמו, עדיין מודה אני על יופיו של הפרח ועל האפשרות שעדיין
ניתנת שוב ושוב ליהנות ממנו ולטעום מריחו.
"יום אחד הוא התעורר וגילה שהוא מחזיק את הפרח הכי יפה שהוא אי
פעם ראה / הוא עצם את העיניים כי הוא לא האמין ופקח אותן שוב
והיא עדיין הייתה / אז הוא קם לעשות קפה ולשטוף את הפנים /
ומול המראה הוא אמר אני מקווה שאני / מספיק חכם בשביל לשמור,
בשביל לקיים ולא לאבד / היא התעוררה ומולה ראתה בן-אדם שרואה
את הפרח הכי יפה / היא עצמה את העיניים היא פקחה אותן שוב כמו
ציפור מהססת על הסף של הכלוב / אז היא קמה לשים תקליט והמים
רתחו / ובינה לבין עצמה היא חשבה: אני מקווה שהוא / מספיק חכם
בשביל לשמור, בשביל לקיים, לא לאבד, מספיק בן-אדם... לזכור,
לקיים, לא לאבד / יום אחד הוא התעורר וראה שהוא מחזיק את הפרח
הכי יפה שהוא אי פעם ראה / הוא עצם את העיניים כי הוא לא האמין
/ הוא פקח אותן שוב והיא עדיין הייתה".
הניח את הספל על השולחן שמימינו ובדרכו אל חדר השינה נעצר,
הסתובב אל זוגתו ואמר, חיוך דק בקצות שפתיו: "חמודה, כדאי
שנתכונן, לא? הרי אנחנו לא אוכלים לבד הערב..."


(C) כל הזכויות על היצירות המשולבות בסיפור שמורות ליוצריהם
המקוריים:
"לצידך" - ביצוע: רמי קלינשטיין; מילים: נילי ארונוביץ' ורמי
קלינשטיין; לחן: רמי קלינשטיין.
"מספיק בן אדם" - ביצוע: מוניקה סקס; מילים ולחן: אלדד גואטה,
יהלי סובול, פיטר רוט ושחר אבן צור.