[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היא שוכבת לידי, נוגעת בי, הידיים הם אותם הידיים שנגעו בי רק
דקות אחדות קודם, עדיין רכות ועדינות, והבחורה היא אותה בחורה,
עדיין מתוקה. ואני ככל הנראה עדיין אני, אבל הצמרמורות כבר לא
אותו דבר. הגוף שלי שפעם היה כמה למגעה, ולו העדין ביותר, שהיה
רוטט ממגע קצות ציפורניה, שוכב שם כעת ללא תגובה. כאילו היה
עשוי בטון.
הצמרמורות כבר לא אותן הצמרמורות. הן באות עכשיו רק לעיתים
רחוקות, וגם כשהן באות - הן לא נעימות, או מענגות. הן צמרמורות
של כאב. צמרמורות של סבל. מזכירות את הבחילה שלי. אותה ההרגשה
עם השפעה שונה על הנפש. צמרמורות שמזכירות לי כמה רע אני
מרגיש.
משהו ללא ספק השתנה כאן. משהו שהייתי שולט בו אם הייתי יכול
אבל אני לא. כנראה שהבשורה היכתה בי בעוצמה רבה יותר מכפי
שחשבתי שהיא תכה.
היא מרגישה שמשהו לא בסדר. לעזאזל, היתוש הזה שמתעופף פה ליד
האוזן שלי מרגיש שמשהו לא בסדר. היא מנסה לסובב אותי, להגיע אל
פי. ואני מעודד את עצמי כאילו אני על הקרשים בסיבוב העשירי
ומנסה לקום.
'אתה יכול לעשות את זה! תסתובב אליה ותן לה נשיקה! מה הבעיה
שלך?!'
רק לפני עשר דקות הייתי נבלע במבטה מבלי להרגיש בכלל, מוצא את
עצמי מסתכל עליה במשך דקות מפעם לפעם, נמשך אל שפתיה כאילו היו
מלאות באלכוהול טעים ומתוק, וכל טעימה משכרת אותי בעוד טיפה.
איך פתאום אני נלחם בעצמי רק כדי להביט אליה, ומפסיד?
והכאב. ממש כואב לי בחזה. אני מרגיש טיפה בחילה, אבל זו זניחה.
הכאב בחזה מעיק עלי, מקשה עלי לנשום. והמגע שלה על גופי לא
עוזר, רק גורם לי להיות חנוק יותר. אני חייב לצאת מפה, אבל אני
יודע שזה פשוט בלתי אפשרי.
'תסחוב את זה עוד קצת.  הכאב לא כזה נורא כמו שאתה חושב. תנסה
להחזיק מעמד, בקרוב יפתח למענך חלון, אני בטוח.'
טוב, אולי לא להסתלק, אבל במיטה הזאת אני לא נשאר. שהעולם יחרב
מצידי.
הישועה מגיע במסווה של טיול רגלי. גם זה משהו. למרות שזה לא
ממש מסווה, היות ובשלב הזה כבר שנינו יודעים מה מתרחש, וזו רק
שאלה של מי ישבר ראשון ויוציא את זה החוצה. וזה גם ברור שזה
יהיה אני. והישועה היא גם לא בדיוק ישועה כי היא עדיין פה
לצידי, מכאיבה לי במבטיה. והכאב בחזי רק הולך וגדל.
אנחנו הולכים כבר זמן מה, ואני מרגיש חלש מתמיד. כל צעד מרגיש
כמו ריצת מרתון. אני חייב לשבת, אבל לא. אני אחזיק מעמד. צריך
לסיים עם זה כמה שיותר מהר.
"היי, תראי - בית חולים."
אנחנו מוצאים את עצמנו ממש בכניסה. כמה אמבולנסים חונים באיזור
וכמה נהגי אמבולנסים משועממים יושבים בתוכם או מסתובבים סביבם
בחוסר מעש. מדי פעם נכנס או יוצא איזה רופא או אזרח, אבל לא
יותר מדי. די שקט פה בשעה הזאת. ואז, כאילו המוח שלי נותן לגוף
שלי אור ירוק בטענה שאם כבר אני חייב, זה יהיה המקום הטוב
ביותר לעשות זאת - ואני נופל.

                                                   




"אני רוצה עירוי מידי ותכניסו אותו לצילום מיד. אני רוצה לדעת
מה יש לו! ותכינו את ד"ר גולדברג, יכול להיות שנצטרך לנתח. אני
רוצה שהוא יהיה מוכן. אין זמן לבזבז!"
הרופאים כולם מתרוצצים סביבי, מבהילים אותי ממקום למקום,
דואגים בשבילי. ואני בכלל לא שם. אני נמצא בעבר. אני בפתח
דלתה. מתקדם קדימה ונכנס אל תוך החדר שלה ורואה את שניהם שם.
למשך כמה שניות אני מביט בפליאה, אבל אז כמו סכין - הכאב
מתעצם, ואני מוצא את עצמי לבדי. יש רק לבן מסביבי. הרבה יותר
טוב.

"אנחנו מאבדים אותו! אני צריך החייאה לכאן דחוף! תראה לי את
הצילום... אלוהים ישמור!"
"מה זה ד"ר? מה יש לו?"
"בחיים לא ראיתי דבר כזה..."
"מה? מה זה?"
"הלב שלו חצוי לשניים."
"מה?!"
"כן, תראה. בדיוק באמצע."
"טוב, אנחנו חייבים לנתח! אם יש סיכוי להציל אותו צריך לפעול
מהר. איפה ד"ר גולדברג?! למה הוא לא פה כבר?!"

                                                     





"שלום..." אני פולט במעין עליצות מקרטעת ואפופה בתרופות.
"היי חמודי, איך אתה מרגיש?" לוקח לי קצת זמן להבין שאני לא
נמצא בחדר שלי.
"אמא, מה קרה?"
"עברת ניתוח. הרופאים אומרים שהלב שלך היה חצוי לשניים, אבל זה
בסדר, הם תפרו אותו. אבל אתה צריך לנוח עכשיו שבועיים. זה אומר
בלי כדורסל!"
אני מגחך קלות והיא רוכנת לעברי לתת לי נשיקה. תמיד ברגעים
הקשים אני יכול להרגיש איך האהבה שלה אלי כאילו גוברת, למרות
שהיא לא באמת גוברת, היא פשוט מוצגת לראווה. יוצאת ממחבואה
אפשר להגיד.
"מתי נוסעים הביתה?"
"אנחנו נוסעים עוד מעט, אבל נחזור מחר. הם אמרו שתצטרך להיות
פה לפחות עוד ארבעה ימים, ואז שבוע וחצי לנוח בבית. בלי
כדורסל!"
אני מגחך שוב, הפעם טיפה יותר חזק ומגלה שזה כואב.
"איייי, כן כן, הבנתי. בלי כדורסל."
את הימים הבאים בבית החולים העברתי ע"י קריאה ושינה, ביחס של
אחד לחמש בערך. מדי פעם לקחתי הפסקות קלות מהקריאה והשינה כדי
לחשוב עליה, אבל לא יותר מכמה שניות. הכאב לא איפשר את זה.
שחררו אותי אחרי חמישה ימים, בטענה שההחלמה שלי התעכבה טיפה
משום מה, אבל בסופו של דבר חזרתי הביתה, חופשי לעשות דברים
יותר פרודוקטיביים עם הזמן שלי מאשר לישון ולקרוא ספר. אה,
שיט! אין כדורסל... לישון ולקרוא ספר בנוחיות ביתי.
בדיקות חצי שבועיות מגלות שאני מתקדם במהירות, ובעוד כמה ימים
כבר אחזור לתפקוד מלא, וזה יהיה "כאילו לא הייתה לי שום בעיה
מעולם", כן בטח, בתנאי שאקח את העשרים אלף כדורים שהם רשמו לי
כל כמה ימים. אבל לפחות אני חי.
לפחות אני חי... בעודי חושב את המחשבה הזאת בדיוק, אני חוזר
פתאום אל החדר שלה. רואה אותם שם שוב. ושוב בהבזק של כאב, אני
יוצא משם מיד. בחזרה אל החדר שלי. או אולי היה זה הצלצול של
הטלפון שהחזיר אותי חזרה.
אני מביט בצג - זו היא. כמה מתאים. ממש כמו בסרטים.
אני רוצה לבוא אליה? למה לא? אין לי משהו יותר טוב לעשות, ואני
מזוכיסט הרי, קדימה. בוא נהרוג אותי סופית.

                                                   




היא שוכבת שם לידי. המגע הוא עדיין אותו מגע, אבל שוב שונה. לא
כמו בהתחלה, ולא כמו פעם שעברה. הפעם זה מסקרן. הידיים הם
בהחלט אותם ידיים, והבחורה היא כנראה אותה בחורה. עדיין מתוקה.
אבל אני השתנתי. ללא ספק מה ששונה פה זה אני.
הפעם אני יודע, לשם שינוי, מה קורה סביבי.
אני מסתכל לה בעיניים, ומגלה - כלום. זו הרגשה מוזרה להסתכל לה
בעיניים ולא להרגיש מהופנט. או לפחות להילחם בדחף העז להסתכל
הצידה, כמו שהרגשתי בפעם האחרונה. הפעם אני מביט ישר לתוך
מליון הצבעים שכלואים שם בין עפעפיה ומרגיש כלום.
לרגע אני מתחיל לתהות אם אי פעם הייתה לי שליטה על כל מה שקרה
שם, אבל אני זונח את המחשבה הזאת ועובר הלאה למחשבה הרבה יותר
רלוונטית.
המבט שלי הרבה יותר מחושב עכשיו. לא מבט מהופנט, אלא מהפנט. לא
אותו מבט של בחור שנשבה בקסמיה, אלא מבט שובה. אני נותן לה את
הנשיקה הכי רטובה ועסיסית שאני יכול, נותן לתשוקה מלאכותית
לפרוץ ממני כמו שמעולם לא נתתי לזאת האמיתית לפרוץ. אני מרגיש
את השליטה שלי. אני מחליק מטה ומתחיל להוריד לה את המכנסיים.
אני מרגיש בהתחלה שהיא עוד שוקלת לעצור אותי, ואני נלחץ טיפה.
אבל היא מתפקחת ונשענת אחורה, על הכרית. מאשרת לי לעשות
כרצוני.

היא רוצה שאני אשאר לישון אצלה. האמת היא שאני מעדיף לישון
בבית אבל אני מוכן להישאר. אני אומר יפה שלום לדמותי בעוד זאתי
קמה ומתלבשת. נושקת לה לשלום ויוצאת החוצה בדרכה חזרה הבייתה.
"בעולם מושלם" אני חושב לעצמי. "בעולם מושלם".
אני נשכב אחורה לצידה ועוצם את העיניים. היא שוב נוגעת בי
והתחושה כעת היא של משהו שאמור לקרות. לא משהו שאני רוצה או
משהו שאני לא, אלא פשוט כאילו זה המצב. אין לי שום בעיה עם
זה.
כמה שניות עוברות ואני שוב בחדר, שוב רואה אותם. אני בא לצעוק
בכאב, אבל אין לי מקום של כאב לצעוק ממנו. אני מרגיש סבבה. אין
לי כאב לבטא.
אני יוצא בקור רוח מהחדר, וחוזר שוב פנימה, והפעם זה אנחנו שם.
וזה לא נראה נכון, ולא טהור. זה נראה כיף. נראה כאילו באמת
נהניתי שם. ואז אני מבין, כל הזמן הזה הגישו לי מידורי ואני
רציתי דרמבוי. "למה לא לשתות מידורי מדי פעם?" הוא אולי לא
מתוק כמו הדרמבוי, אבל גם הוא טעים. אני מחייך חיוך שליו וחוזר
חזרה לידה.
אני אוהב את הלב החדש שלי. הוא חזק יותר. כבר לא כואב כמו פעם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האמת היא שהדת
לא קיימת,
נמצאתי אותה כדי
שיותר אנשים
יגיעו אלי



השטן


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/4/06 17:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סמית' אורי האריסון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה