עיניה של סשמה נפקחו באיטיות והיא מצאה עצמה בחדר אפלולי.
מעליה גהרו חמש דמויות מטושטשות, ודיברו ביניהן בשפה שלא
הכירה. הן השתתקו. היא מצמצה. התמונה התחדדה מעט, והיא יכלה
לזהות את ברוק בין חמשת האנשים האלה. מישהי הושיטה לה כוס מים.
היא בלעה קצת, השתנקה, ושקעה שוב בתרדמה עמוקה.

סשמה התעוררה שוב, והרגישה הרבה יותר טוב. היא גמעה את שארית
כוס המים שעמדה על שולחן קטן ליד מיטתה והתיישבה. פתאום היא
נזכרה מה הביא אותה לכאן. היא נזכרה במסע המפרך שעברה והזיכרון
האחרון שלה - האדמה המתקרבת וקולו הגווע של ברוק באוזניה.
אבל עכשיו כל זה מאחוריה (היא קיוותה). כוחותיה שבו אליה והיא
יצאה ממיטתה והסתובבה בחדר. היו בו ארון, שידה קטנה שניצבה ליד
המיטה שלה וכיסא. ועל הכיסא, היא שמה לב, תיק הבד שלקחה ובו
השמלה מאמה. היא רצה והרימה אותו, הוציאה ממנו את הבד הבהיר,
הדק, הנוזלי כמעט, שהיה המזכרת האחרונה מאמה. היא קירבה אותו
לפניה והתחככה בו. על פני השטח זה עודד אותה, אבל עמוק בלבה זה
העציב אותה עד כלות.
היא החזירה את השמלה ואת התיק למקומם וצעדה לעבר הדלת, סובבה
את הידית בהיסוס ופתחה את הדלת לכדי סדק צר, אבל רחב מספיק כדי
שתוכל לראות דרכו ארבעה מתוך חמשת האנשים שראתה מקודם (מעניין
איפה החמישי), משוחחים ביניהם בקולות שקולים. היא פתחה את הדלת
לרווחה. כל המבטים הופנו אליה. אישה מבוגרת יחסית קמה, הושיבה
אותה אל השולחן והגישה לה משהו לאכול. נראה שהשאר מחכים למשהו,
אבל סשמה הייתה כל-כך עייפה והלכה לישון לפני שהספיקה לברר
למה.

כשסשמה התעוררה בבוקר שלמחרת כולם עוד ישנו. היא שכבה במיטתה
זמן מה ואז החליטה לקום. היא חצתה את חדרה על קצות האצבעות
ונכנסה אל המטבח. העייפות כבר לא אחזה כמו בליל אמש והיא
הבחינה שהחדר בנוי מאבן. באמצעו עמדו שולחן עץ וכיסאות לא זהים
מסביבו. היו בו גם כמה ארונות, תנור קטן מאבן וחלון קטן, שהיה
פתוח. משב רוח קריר זרם מתוכו וסשמה לא עמדה בפיתוי ויצאה
החוצה. בחוץ שרר שקט. השמש עדיין לא זרחה לגמרי. היא התחילה
ללכת בין הבתים. הם היו די זהים ופזורים באקראי על פני השטח.
היא נעצרה ליד סוללת עפר, וכשטיפסה עליה גילתה טורים סדורים של
ירקות למיניהם, והלאה משם שדה קטן של חיטה. מישהו הסתובב שם,
בראש מושפל, עיניו תרות את הקרקע. לפתע הוא הרים את מבטו, אך
היא לא הספיקה לראות את פניו כי מישהו אחז בידה, משך אותה
אחורנית בכוח וסתם את פיה. לקח לה כמה רגעים להירגע, והוא שחרר
את אחיזתו. היא ראתה אותו כבר - הוא היה בתוך הבית כשהתעוררה.
הוא היה צעיר, נראה מבוגר ממנה אך במעט. הוא הידק את אצבעו
לפיו, ומשך אותה אחריו את כל הדרך שעברה, חזרה לתוך הבית, ונעל
את הדלת אחריו. הוא משך את תשומת לבה ורשרש במנעול, ואחר העביר
אצבע לאורך צווארו. סשמה הסתכלה בו בתוכחה. היא שלחה את ידה
לעבר ידית הדלת, אך הוא הרחיק אותה והביט עמוק לתוך עיניה. היא
השיבה לו מבט. לא היה כעס בעיניו, כי אם תחינה. אפילו פחד. הם
שמעו רעשים מהחדר השני. הוא הרפה ממנה, והם הביטו לעבר הדלת,
ממנה יצא גבר זקן. הוא נראה מופתע מעט לראות אותם שם. זה שאחז
בסשמה מקודם אמר לו דברים בהולים, והגבר השיב לו באותה נימה,
ולבסוף פלט אנחה עמוקה. הוא הורה לה להתיישב ליד השולחן, ובזמן
שעשתה זאת השני הלך להעיר את שאר דיירי הבית.
משך כל היום היא ישבה בבית בחוסר מעש. אסור היה לה לצאת. כל
שנותר לה הוא לעזור מדי פעם באכלוס ארונות המטבח בכל מיני
דברים שהיוצאים והנכנסים את דלת הבית הביאו. אבל כמו שבכל דבר
יש משהו טוב, כך גם בעצם היותה נעולה בבית עם בני-אדם. לא נדרש
לה הרבה זמן ללמוד פחות או יותר את שמותיהם ואת שפתם, והשהות
עם לידרה (אמם של ברוק ותיר) העשירה מאוד את ידיעתה על עולמם
של בני-האדם והיא החלה לתהות באמיתות הסיבה שבגללה נפרדו
בני-הלילית מבני-האדם מלכתחילה.

"לידרה, כל הזמן רציתי לשאול אבל שכחתי - למה אסור לי לצאת?"
אלה היו אחר-צהריים עגמומיים ביותר. היה חם, לח ומאובק, וארבעת
הגברים לבית הורקן, ברוק, תיר דרד והנסט, נכנסו ויצאו ללא הרף
כדי להצטנן ולהירגע. ואז סשמה נזכרה במשהו. משהו שהטריד אותה
מהיום הראשון שבאה לכאן, שכל הזמן שכחה לשאול.
לידרה חדלה מפעולותיה והביטה דרך חלון המטבח המלוכלך. היא שלחה
מבט רחמני לעבר סשמה, שעמדה דרוכה וציפתה לתשובה. "זה לא
לעכשיו," היא השיבה לבסוף, ומשראתה את המבט בפניה של סשמה
מיהרה להוסיף, "אנחנו נדבר על זה בארוחת הערב... אני מבינה
ללבך, סשמה. אבל את חייבת להבין ש..."
דבריה האחרונים של לידרה התערבלו במחשבות העגומות של סשמה. היא
שונאת חוסר וודאות.
כפי שהובטח לסשמה, השאלה עלתה בסוף ארוחת הערב, כשכולם היו
הרבה פחות עצבניים ומוכי שרב. בהתחלה הייתה שתיקה. כולם נראו
כשוקלים את מילותיהם ברצינות. ואז דרד, אביהם של ברוק ותיר
דיבר. "קודם כל, את חייבת להבין שאם זה היה תלוי בנו המצב לא
היה כך. יכול להיות שלא היית כאן בכלל. אבל אנחנו לא רוצים
להיתפס עם בת-לילית, על אחת כמה וכמה לא מעבר לגבול. בלי כוונה
לפגוע," הוא מיהר להוסיף, "זה קשור במשהו שקרה לפני הרבה מאוד
זמן. הכול התחיל -"
"שטויות," קטע אותו הנסט הזקן. "הסיפור לא חשוב, הנקודה היא
שבני רנדם, העיירה השכנה, שונאים את בני-הלילית, והם יהרגו בלי
לחשוב פעמיים כל מי שהם ימצאו מתרועע עם אחד כזה, כולל אותו
עצמו."
סשמה אהבה את הנסט. למרות גילו, הוא היה אנרגטי ובעל כושר
ותמיד דיבר ישירות ולעניין. תמיד דאג להעלות את המורל סביבו
ואם משהו לא מצא חן בעיניו, הוא לא היסס למתוח ביקורת. היחסים
ביניהם תמיד היו טובים, אבל כרגע רק דבר אחד עניין את סשמה.
"אבל מה הקשר? זה לא שאני הולכת לחצות בכוונה את הגבול או משהו
-"
"בני-הכפר מפחדים. הם לא ירשו שתהיי כאן."
"אז למה אני כאן?"
"את הצלת את ברוק שלנו. יהיה זה מעשה נוראי לנטוש אותך. ואם לא
פחדנו כל-כך, היינו מלווים אותך חזרה ליער שלך."
"לא שזה אפשרי..." מלמלה סשמה לעצמה.
"סליחה?"
"כלום, כלום... אבל למה אני לא יכולה לצאת בלילות?"
"כי... כי גם בלילות מציבים שומרים מסביב לגבול, וזהו. אנחנו
נסדר לך משהו, מבטיח."
איזה ייאוש, חשבה סשמה כשנכנסה למיטתה. אבל בסופו של דבר הם
יהיו חייבים להבין. היא לא תוכל להישאר סגורה בבית עד סוף
ימיה. הם חייבים להבין...

באחד הימים הבאים התעוררה סשמה בשעת בוקר מוקדמת. היא קמה
ממיטתה, התגנבה למטבח על קצות אצבעותיה ומזגה לעצמה קצת מים.
היא הביטה סביבה על החדר הריק וראתה את דלת החדר של הנסט
פתוחה. הוא שכח לסגור את הדלת הקדמית. היא התקדמה חרש לעבר
הדלת, והופתעה לראות שהוא שכח לקחת את הנעליים שלו. למעשה, אם
חושבים על זה, זה עוד מוקדם מדי והוא אמור לצאת לעבוד רק עוד
שעתיים בערך.
לרגע עמדה על מפתן הדלת והתלבטה, ואז נכנסה שוב לחדרה, התלבשה
במהירות ויצאה החוצה.
סשמה הלכה בין הבתים, נזהרת לשמור על פרופיל נמוך ומתכופפת בכל
פעם שעברה על פני חלון. עד מהרה היא נעמדה על מקומה כששמעה
קולות של שני אנשים רבים, ואת אחד מהם היא זיהתה כקולו של
הנסט.
"בשביל מה הוצאת אותי מהבית?" שאל הנסט בקול תקיף.
"אתה יודע מצוין בשביל מה..." אמר קול חלקלק. "אתה והמשפחה שלך
מסכנים את כולנו -"
"בזה שעד עכשיו לא הרגתי אותך?"
"אתה מסכן את המשרה שלך... אבל זה לא משנה עכשיו. מה שמשנה זה
שאם זה יוודע לכולם, אתה והמשפחה שלך תהיו בצרות צרורות -"
"ולמה שזה יוודע לכולם?"
"- על אחת כמה וכמה אם לגמרי בטעות המידע ידלוף איכשהו אל
מעבר לגבול, ואז בכלל יהיה שמח."
שתיקה. ואז -
"אתה לא תעשה את זה," אמר הנסט. "אתה לא..." נימת קולו השתנתה,
ונעשתה בהולה יותר. סשמה התקרבה יותר למקור הקול, כך שעכשיו רק
דלתו של בית חצצה בינה ובין הנסט ומי שזה לא היה. היא שיערה
שזה תור. הנסט, דרד, תיר וברוק עובדים אצלו, והם תמיד מתלוננים
עליו. מי שזה לא יהיה, הוא לא נשמע סימפטי.
"כן, אני כן. ראיתי במו עיניי אותה ואת הנכד שלך, יימח שמו -"
נשמע קול חבטה חזק וצעקה עמומה. אחד מהם הרביץ לבן-שיחו, וסשמה
הייתה די בטוחה שהיא יודעת מי הרביץ למי.
"או... לא היית צריך לעשות את זה. בהחלט לא. יש לך שבועיים
להסגיר אותה. ותפסיק לקטוע אנשים באמצע המשפט. זה מעצבן."
"חלאה," אמר קולו של הנסט שהתקרב לעבר הדלת. בלי לחשוב פעמיים
החלה סשמה לרוץ בכל כוחה. היא חזרה לבית משפחת הורקן ועוד לפני
ששמעה את הנסט מתקרב היא מילאה לעצמה כוס מים שנייה.
כשהנסט ראה את סשמה בהיכנסו, הוא חייך חיוך מאולץ.
"ממתי את ערה? כלומר - בוקר טוב..."
סשמה חייכה אף היא. "התעוררתי לפני כמה דקות. בוקר טוב".
השתררה שתיקה מביכה, שבמהלכה התנדנד הנסט קלות על קצות
אצבעותיו, ולבסוף הלך להעיר את האחרים.

הימים הבאים היו משונים ביותר עבור סשמה והנסט. שניהם היו
שרויים במתח מתמיד, שרק התגבר בכל פעם שהיו מדברים, או סתם
עוברים אחד על יד השני. אבל עבר שבוע, והיה צריך לשים לזה סוף,
כי הסוף יבוא בכל מקרה. וכך קרה שיום אחד, בשעת ארוחת הערב,
הנסט לא יכל עוד לעצור את המילים שאיימו לפרוץ מפיו כבר שבוע.
"סשמה, אני צריך לספר לך משהו - לכולכם", אמר, והניח את המזלג
מידיו. כולם פנו להביט בו.
"זה בסדר הנסט - אני כבר יודעת," השיבה סשמה במהירות.
"מה - אבל איך?" נחרד הנסט.
"שמעתי אותך ואת תור ההוא מדברים... לא התכוונתי לצותת," היא
מיהרה להוסיף.
"אולי תספרו לנו מה קורה?" דרש דרד.
"תור גילה שאנחנו מסתירים את סשמה. הוא" - וכאן עצר כדי לחפש
מילים - "כנראה עבר ליד החלון וראה אותה או משהו כזה. הוא עשה
אחד ועוד אחד כמו שרק תור יודע לעשות..." סשמה נתנה בו מבט
משתאה, והוא המשיך. "הוא איים להלשין עלינו לרנדם אם לא נסגיר
אותה תוך שבועיים. וזה היה לפני שבוע," הוא הוסיף בקדרות.
"מה עושים, מה עושים...?" מלמלה לידרה והחווירה. ברוק השעין את
מצחו על ידו ובהה בשולחן. דרד הרהר לרגע ואז אמר, "חייבים
להבריח אותה". הוא פנה אל סשמה ודיבר במהירות. "לא תהיה ברירה
אלא לחצות את הגבול. את חייבת לחזור ליער. אל תדאגי, אני אישית
אלווה אותך. נצא כבר מחר בבוקר."
סשמה הנידה בראשה. "אני לא יכולה לחזור ליער."
"אבל את חייבת!"
"אתה לא מבין... הם נידו אותי, בגלל שהצלתי את ברוק. וחוץ מזה,
אני כבר לא שייכת לשם! אני שייכת לכאן, לגומלד -"
"מה עם גבעת שלנם?" הפעם היה זה תיר שדיבר. "היא תוכל להתחבא
שם. תור אף-פעם לא יחשוב לחפש שם, ואין דרך גישה לשם דרך
רנדם."
כולם הביטו בו. פתאום הפציע חיוך רחב על פניו של הנסט. "אמרתי
לכם שהילד הזה הוא משהו! אמרתי או לא?"
"בואו לא נשמח," אמר דרד, למרות שגם על פניו ניכרה הקלה.
"עדיין צריך לתכנן איך להבריח אותה, שלא לדבר על אוכל ומים."
"אני אוכל להכין לך אספקה לשבוע, ואני משערת שיש איזשהו מקווה
מים בסביבה," אמרה לידרה.
"ואני אבריח לך עוד אוכל כל שבוע!" אמר ברוק בהתלהבות, שנקטעה
בדבריו של דרד - "אתה צעיר מדי. תיר יעשה זאת במקומך."
צעקות הריב בין ברוק לאביו הדהדו במוחה של סשמה עוד כשהלכה
לישון. מרוב התרגשות וחרדה לא הצליחה להירדם...

היא נכנסה לחנות של אורדון הנגר, שנהג להמציא בזמנו החופשי כל
מיני כלים שונים ומשונים ולבנות אותם מענפים ומשברי עצים שנפלו
בסופות. היא תמיד אהבה להיכנס לשם, גם אם היא לא קנתה כלום.
אורדון פנה אליה בחיוך רחב כהרגלו.
"מה שלומך, סשמה?"
"חיה את הרגע," היא השיבה.
"ומה יהיה בעוד אלף שנה?"
סשמה צחקה. הם תמיד נהגו להתבדח על נושאים כאלה.
"יש לי היום משהו מיוחד שעשוי לעניין אותך. מצאתי את זה זרוק
בבית ואני משער שזה אצלנו כבר 17 או 18 דורות. את רוצה להעיף
מבט?"
"אני מצפה לזה בכיליון עיניים," אמרה וקרצה.
הוא ניגש לדלת צדדית, פתח אותה ונכנס אל תוך מחסן קטן. היא
שמעה אותו מזיז דברים בחיפוש אחר החפץ, עד שיצא שוב ובידו כלי
משונה, עשוי מתכת חלודה. מין עמוד ושני מגשים תלויים לצדו.
"בני האדם קוראים לכלי הזה אוזניים. כך לפחות סיפר לי סבי, ואת
בטח יודעת שאין לו זיכרון כל-כך טוב..." הוא שקע לשנייה בהזיות
ומיד התעורר והמשיך. "הוא משמש כדי לבדוק אם שני חפצים בעלי
משקל שווה. בתי מאוד אוהבת לשחק איתו."
הוא לקח שני כדורי עץ שווים ששכבו על השולחן שלו והניח כל אחד
מהם על מגש אחר של האוזניים. שני המגשים היו עכשיו באותו גובה.
"אם שני המגשים הם באותו גובה זה אומר שהמשקל של שני הכדורים
שווה." ואז הוא לקח כמה מסמרים והניח אותם על המגש הימני. המגש
הימני שקע, ואילו השמאלי עלה. "עכשיו משקלם של החפצים שעל המגש
הימני יותר גדול מזה שעל המגש השמאלי." סשמה הייתה מוקסמת.
"רוצה לנסות?"
"אבל אין כאן חפצים מספיק עדינים בשבילם," היא אמרה בארשת
מהורהרת. "אתה יודע מה, בוא ננסה נשקול רגשות."
"יש לך רגשות שהם גם עדינים וגם שוקלים מספיק?"
"הממ... יש לי חרדה," היא הביטה אל תוך לבה, "אה כן, ויש לי
הרגשה - חופש."
"מצוין, שימי אותם על השולחן." היא הוציאה את הרגש וההרגשה
בעדינות מלבה והניחה אותם בזהירות על השולחן, כי אסור לשחק עם
רגשות.
סשמה לקחה את החרדה והניחה אותה על המגש השמאלי. המגש שקע כך
שכמעט נגע בשולחן. סשמה ואורדון החליפו מבטים. ואז היא לקחה את
החופש ושמה אותו על המגש הימני. המגש השמאלי עלה מעט, אך
האוזניים עדיין לא התאזנו.
"הייתי אומרת שאני צריכה לאזן את עצמי קצת, אתה לא חושב?"
"לזכותך ייאמר שחופש תמיד בא עם חרדה, בין אם הרבה ובין אם
מעט," אמר אורדון בקול שקול.
"למה אתה מתכון?"
"אני מתכוון שחופש הוא נכס יקר מאוד, שצריך להיות שלך תמיד.
אבל כשאת חופשייה את צריכה לדאוג לעצמך, וכאן נכנסות החרדות.
על אחת כמה וכמה אם את מאבדת את החופש לכמה זמן, ואז את צריכה
להתרגל אליו מחדש."
"אז אתה בעצם אומר שחופש הוא לא תמיד טוב?"
"זה כבר דיון אחר לגמרי. יש לך כישרון אמיתי לסטות מנושא
השיחה, ילדה," הוא אמר בגיחוך.
סשמה הסמיקה. היא הביטה שוב ברגשותיה.
"אבל גם אם אני חופשייה," היא אמרה לפתע, "יש לי אנשים שאוהבים
אותי ודואגים לי." לפתע האוזניים חרקו. הם פנו להסתכל. המגש
השמאלי עלה מעט והימני ירד. אורדון הסתכל על סשמה בהשתאות.
"תגידי לי, ילדה, מאיפה באת?"
סשמה חשבה קצת ואז אמרה: "למעשה, כל עוד יש מסביבי אנשים
שדואגים לי, אין לי הרבה ממה לפחד. כשאני לבד, זה כבר משהו
אחר."
"ואת לבד?"
"אני לא חושבת. לא, בעצם מבחינה רוחנית אני אף-פעם לא לבד. ואם
אין לי אף אחד אחר איתי, יש לי את הטבע. כמובן, רק בתור חלופה
זמנית. ויש לי גם את הרצון לחיות." שניהם שתקו והביטו
באוזניים. בזמן שסשמה דיברה האוזניים כמעט התאזנו.
"פחד וחרדה הם רגשות שנחוצים לנו. בלעדיהם לא היינו כאן היום,
שוקלים רגשות. לסיכום אומר: חרדה, אבל במידה," אמר אורדון.
סשמה הנהנה ואמרה, "אתה יודע, אורדון, לא אתנגד לקנות את
האוזניים האלה. אם אתה לא מתנגד כמובן."
"לא, לא, אין לי כלל שימוש בהם. את רוצה ש-"
אבל דבריו נקטעו והוא הביט דרך הדלת הפתוחה של החנות ודרך
החלונות. הם ראו מעגל של אורות חגים סביבם במעגל, שהלך
והצטמצם. "את רואה, סשמה," הוא אמר ונאנח, "רגש הכעס והתאווה
שולט באורות האלה. הכעס הוא לא תמיד רע, אבל התאווה הזאת תביא
בסוף לסופו של העולם."
האורות פרצו את דלת החנות והציתו את כל כלי העץ היפים שאורדון
בנה במו ידיו. לא הייתה דרך מילוט מבין הלהבות, ומרוב חום
סשמה התעוררה.

"מה אני עושה על הרצפה?" היה הדבר הראשון שחשבה עליו
כשהתעוררה. "איה... מעכתי את השפיץ" היה הדבר השני. היא
התרוממה, התיישבה על מיטתה ועיסתה את אוזנה. ואז היא נזכרה
בחלום. זה היה החלום הכי אמיתי שחלמה אי-פעם (למיטב זיכרונה).
אבל היה משהו מוזר. אורדון לא היה נגר. אורדון היה אביה,
וכשהייתה בת 16,753 יצא למסע שממנו לא חזר. זה מצחיק, היא
חשבה. לאורדון בחלום היה את חוש ההומור של אביה, וגם את סגנון
הדיבור שלו. והוא גם קרא לה 'ילדה', כמו שאביה נהג לקרוא לה.
היא שמעה מישהו מסתובב במטבח. כשיצאה מחדרה היא ראתה את לידרה
פותחת וסוגרת ארונות, בודקת את תכולת התנור, מוציאה ועוטפת
מאכלים למיניהם. על השולחן ישבו דרד ותיר, לפניהם פרוסה מפה.
דרד אחז בעט נוצה אפור ולידו הייתה מונחת קסת דיו. תיר יעץ לו
והצביע על מקומות במפה. כשנכנסה כולם בירכו אותה בבוקר טוב.
היא מיהרה להצטרף ללידרה בהכנותיה ושאלה את עצמה איך היא הולכת
לסחוב את כל כמות האוכל הזאת.
אחרי ארוחת הערב, כשכולם ישבו מסביב לשולחן, דרד שלף את המפה
ופרש אותה לעיני כולם. זאת הייתה מפה של האזור. הכפר גומלד
והעיר רנדם הופיעו בו, וצפונה משם היא ראתה את גבעת שלנם ובור
שלדר.
דרד התחיל לדבר. "אני צריך את מלוא הריכוז מכולכם. אם מישהו
יתפוס אותנו כל התוכנית תרד לטמיון." הוא פנה אל הנסט. "אחרי
שנסיים כאן, צא החוצה ותסתובב בין הבתים. אחרי שתראה שאין אור
באף חלון תחזור לכאן ותודיע לנו. סשמה, זה יהיה הסימן בשבילי
ובשבילך לצאת. אנחנו נחצה את הכפר לכיוון צפון ונמשיך ישר, בלי
עצירות, עד שנגיע למרחק של כחצי שעה מגבעת שלנם. משם תמשיכי
לבד. תטפסי על הגבעה ותתחבאי בין הסלעים. אנחנו נשלח לך כל
שבוע אספקה שתספיק לשבוע בדיוק. בצד המערבי של הגבעה," הוא
הצביע, "אם תרדי ממנה, נמצא בור שלדר. זהו בור מים, ממנו תוכלי
לשתות. הכול ברור?" הוא פנה אל כולם, וכולם הנהנו. "הכול
מוכן?" לידרה הרימה את שק האוכל הענקי לחיוב. "ארזתי לך גם
שמיכה חמה ובגדים נקיים. אני מקווה שזה יספיק..."
"לי זה יספיק," אמרה סשמה בתודה. ואכן, מיד אחרי שהנסט חזר
ממשימתו סשמה נפרדה מכולם במהירות והיא ודרד יצאו לדרך. הם
עברו שפופים בין בתי הכפר והשתדלו להתרחק כמה שיותר מהשדה של
תור. הם רצו כחצי שעה בלי לעצור ואז עברו להליכה. כך עברה עוד
כשעה וחצי, עד שמרחוק נראתה גבעת שלנם. הם החישו את צעדיהם עד
שדרד נעצר.
"הכול בסדר?" הוא שאל בפה יבש.
"כן."
"את יודעת מה לעשות?" סשמה הנהנה לאות חיוב, לבה דופק במהירות.
לרגע היה נדמה לה שהיא מדברת עם אביה.
"אם כן, להתראות," אמר וחזר על צעדיו. סשמה הסתובבה והתחילה
ללכת לכיוון הגבעה. כעבור כחצי שעה של הליכה היא הגיעה למרגלות
הגבעה.  היא מעדה על האדמה הסלעית וכשהגיעה למעלה נשענה על סלע
והתיישבה. אוויר הלילה היה חמים והשמים בהירים והיא יכלה
להבחין בבירור בכוכבים ובקבוצותיהם. הידיעה שעוד לילות רבים
יעברו עליה תוך התבוננות בכוכבים השרתה עליה עייפות, ואט אט
היא עצמה את עיניה ונרדמה.

עברו חמישה ימים מיום שהגיעה אל הגבעה. היום הייתה משפחת הורקן
אמורה להסגיר אותה לתור, וכפי שידעה מצפה לתור הפתעה לא נעימה
כשייווכח לדעת שהיא כבר לא כאן. מה שהיא לא ידעה, זה שגם משפחת
הורקן תשלם על כך. כשתיר הביא לה אספקה מחודשת של אוכל באותו
שבוע הוא סיפר לה את הסיפור.
במועד ההסגרה, כמו בכל יום, הוא קם ומיהר לעבודה. כמו שאר
העובדים של תור הוא נוכח לדעת שתור נעלם, אבל לא הופתע מכך.
יומיים אחרי זה הגיעה משלחת פרשים מרנדם בראשות תור ופשטה על
הכפר. הם ערכו פשיטה על הבית שלהם אבל לא מצאו כלום. תור חזר
לרנדם ביחד עם הפרשים ותושבי הכפר כינסו אסיפה. "היו הרבה
שאלות מביכות," כך סיפר תיר לסשמה, "אבל סבא הוציא את כולנו
מהבוץ בכך שסיפר שברחת על דעת עצמך."
"סבא שלך הוא באמת משהו מיוחד."
"כן... אבל למען האמת המלחמה שיבשה לכולם את השכל. איפה הייתי?
אה, כן, החלטנו לעבור על הפשיטה בשתיקה. לא שיש לנו ברירה,
במילא לא היינו מנצחים את הרנדמים בלי תגבורת..."

עכשיו כשאין מה שיעסיק אותה, השעמום התחיל לגבור והגעגועים
לביתה העיקו יותר מתמיד. ימים שלמים עברו על סשמה בחוסר מעש,
ומחשבות קודרות ואפלות החליפו מחשבות שמחות וצלולות על ההווה
ועל העתיד. סשמה החלה לתהות למה היא לא פשוט מפסיקה הכול, למה
היא ממשיכה לחיות. הרי היא לא מועילה לאף אחד, אפילו לא לעצמה,
ושום תקווה לא נראתה באופק. כבר לא היה טעם לחייה.
תיר היה היחיד שהיא ראתה. הוא ביקר אותה מדי שבוע במשך חודש,
והוא היה נחמתה היחידה. בשבוע הרביעי היא לא יכלה עוד להתאפק
ושפכה בפניו את כל  אשר על לבה, והוא הקשיב קשב רב ודיבר רק
כשגמרה.
"את יודעת, המלחמה פרצה רק לפני ארבע-עשרה שנים. אבל כשהייתי
ילד הכול היה שונה לגמרי. רנדם וגומלד היו ארץ אחת, הכול היה
מכוסה ירק. הייתה חורשה ענקית אחת בשטח של רנדם שתמיד היינו
יוצאים לאכול בה, כל המשפחה. באחד הימים שהיינו שם הלכתי
לאיבוד. הסתובבתי בין העצים ובכיתי, עד שהתעייפתי ונשכבתי לנוח
בצלו של עץ ענק. משפחתי חיפשה אותי כל אחר הצהריים ואל תוך
הלילה, עד שמישהו מרנדם מצא אותי. הייתי אז ילד קטן, בן שבע
בערך, וחשבתי שזה הסוף. האיש הזה נחרת בזיכרוני בתור מי שהציל
את חיי, ואמרתי לעצמי שיום אחד אני אגמול לו על מה שעשה. אבל
אז המלחמה פרצה, וכעבור שנתיים בערך הביאו כמה לוחמים שבוי
מרנדם שנתפס מנסה לחצות את הגבול. ניסו להוציא ממנו מידע
בעינויים, וכעבור כמה ימים הרגו אותו לעיני כל הכפר. האיש הזה
היה המושיע שלי, וכשזיהיתי אותו עומד מוכה וחבול, רגע לפני
שנדקר, הרגשתי שמשהו בתוכי נשבר. לא הספקתי לקיים את הבטחתי.
הוא נהרג ממש מול עיניי בידי אנשים מהכפר שלי, ולא ידעתי את
נפשי מרוב צער. אבל ידעתי שמתישהו אצטרך להתגבר ולחזור לשגרה.
התנחמתי בכך שאמרתי לעצמי שאם אי-פעם אפגוש קרוב משפחה של אותו
אדם אגיד לו מי אני ואודה לו, ואם ייקלע לאיזו צרה אעזור לו
לצאת ממנה. המחשבה הזאת עודדה אותי ועזרה לי להמשיך. את חיית
הרבה זמן ומן הסתם היית עדה להמון מיתות. אבל המשכת לחיות, כי
ידעת שיש לך מספיק סיבות טובות לעשות כך. תמיד יש סיבה להמשיך
לחיות. יש עוד דברים שעוד לא חווית או שאת לא יודעת על קיומם,
ולא כדאי לך לפספס אותם. אז למה דווקא עכשיו, כששום דבר נורא
לא קרה, את מתייאשת?"
"תמצא לי סיבה טובה אחת, רק אחת, שבגללה אני צריכה להמשיך
לחיות, ויותר לא יהיו לי תלונות."
"אמא שלי תמות משברון לב. עכשיו תפסיקי, ושמעי לעצתי: תיזהרי
מהלחם, ברוק הרגיש משום-מה חובה לאפות אותו בעצמו."
הוא צודק, חשבה לעצמה סשמה, לאחר שתיר הלך. ובעוד היא אוכלת את
הלחם חסר הטעם אך מרובה הגושים שברוק אפה, היא חשבה על כל מיני
סיבות שבגללן היא צריכה להמשיך לחיות ושנעלמו מעיניה. אחת מהן
הייתה תיר.

בור שלדר היה רחב ועמוק. היא אהבה לצלול לתוכו לפרקי זמן
ארוכים, משתמשת בשיטה שלימד אותה אביה שבעזרתה היא תוכל להישאר
דקות שלמות מתחת למים ולהתחבא בעלטה. לפעמים היא הייתה שוחה
לעומק, היכן שהמים חמים יותר, ומנסה למצוא את מקור הנביעה.
יום אחד, בעודה משתכשכת במים הקרירים, סשמה נזכרה ששכחה משהו.
היא ניסתה להיזכר בכל כוחה, אך ללא הועיל. לבסוף היא הפסיקה
לנסות ותחושה חדשה תקפה אותה: רעב. השבוע האספקה נגמרה משום מה
מהר מדי, והיא כבר ציפתה שתיר יגיע עם אספקה חדשה. אוי לא -
תיר אמור להגיע עם אספקה חדשה!
היא מיהרה לצאת מהמים וללבוש את בגדיה, בדיוק כשראתה דמות קטנה
מתקרבת אליה מרחוק.
כעבור כמה דקות כבר ניתן היה להבחין בבירור בדמות ההולכת
ומתקרבת, וזה לא היה תיר. היא קיוותה שמי שזה לא יהיה עדיין לא
ראה אותה ועלתה במהירות על הגבעה, משתופפת בתוך סבך שיחים.
סשמה שמעה כפות רגליים מועדות על האדמה הסלעית, ועצרה את
נשימתה. אם יגלו אותה, זה יהיה רע מאוד, רע מאוד... ואז נשמעה
הקריאה:
"סשמה?"
"ברוק?"
"איפה את?"
סשמה יצאה מתוך השיחים, שערה סתור ושריטות קטנות על פניה.
כשברוק הבחין בה הוא הביט בה, מופתע, אך מייד התעשת.
"אה... הכול בסדר?"
"כן..."
"מה לעזאזל עשית שם בשיחים?"
"חשבתי שאתה מישהו אחר."
"זה מסביר הכול." ואז הם עמדו כמה שניות בשתיקה מביכה עד שברוק
נזכר לדבר.
"תיר נפצע ברגלו בעבודה, אז באתי במקומו. אה, כן - איך היה
הלחם שלי?" הוא שאל בציפייה.
"מצוין," שיקרה סשמה, תוך שהיא לוקחת את שק האוכל מידיו של
ברוק ומניחה אותו בצד. "מה, תיר עדיין עובד?"
"כן. אחרי שתור הסתלק חילקו את שדותיו שווה בשווה בין כל
משפחה. כולם קפצו על המציאה והשמחה שהייתה אחרי שהוא עזב גדלה
עוד יותר," הוא הוסיף בגיחוך. "מה את עושה בינתיים?"
"סופרת כוכבים," היא ענתה בקדרות. "ושלא תעז לשאול לכמה
הגעתי," היא הוסיפה קצת יותר בתוקפנות ממה שהתכוונה.
"לא רציתי," הוא השיב בפשטות. "כולם בבית מאוד דואגים לך. אמא
מדברת עלייך כל הזמן, ואבא נשאר ער כל שבוע כדי לחכות לתיר
שיחזור עם בשורות."
"תמסור להם שאין מה לדאוג," אמרה סשמה בחיוך. הידיעה שכולם
דואגים לה כל-כך עשתה לה נעים בבטן. תיר מלמל משהו לא ברור
והפנה את מבטו אל השמים.
"סליחה?"
"כלום, זה כלום..." אבל לסשמה הייתה הרגשה שזה לא בדיוק כלום.
היא פצתה את פיה כדי לומר משהו, אבל ברוק שינה במהירות את נושא
השיחה לכוכבים. "הלילה ירח מלא," הוא אמר כלאחר יד.
"ליתר דיוק הוא יהיה מלא בעוד יומיים, בחצי החודש. ואז זה
יהיה..." היא ספרה באצבעותיה ומלמלה לעצמה, "שלושה חודשים וחצי
מאז שעזבתי."
"אה." ברוק נראה כמחפש מילים. "את באמת אה... כלומר, באמת נידו
אותך בגללי? בגלל שהצלת אותי אז?"
סשמה הישירה אליו מבט. "ברוק, אל ת-"
"בבקשה, זה היה בגללי?"
"זה לא היה בגללך. אלה החוקים של הכפר שלנו - אסור לחשוף את
מיקומו, כדי שלא ירדפו אותנו. לא שאני מאמינה שיעשו את זה..."
"בכל זאת, לא היית צריכה להציל אותי. אם היית משאירה אותי שם
לא היית כאן היום, מתקיימת על כלום -"
"ואתה היית מת. זה מה שאתה מעדיף?"
"אה. נכון."
"ובכל מקרה, עכשיו שאני חושבת על זה, אם זאת הגישה שלהם עדיף
לי לא לחיות איתם. עדיף לחיות על כלום מאשר עם עם נוטר טינה
כזה."
"נוטר טינה למי?" שאל ברוק בהשתאות.
"בני האדם הפיצו עלינו שמועות. אז עזבנו. זה היה טיפשי. היינו
צריכים להישאר ולנסות לתקן את המצב."
"רגע - עוד לא אמרת לי בת כמה את בדיוק!" אמר ברוק בפתאומיות.
"אני? אה... טוב, אני בערך בת 19,000. רגע, אם מטר הכוכבים
האחרון היה לפני 217 שנה, והייתי אז בת 19,291, אז היום אני
אמורה להיות בת 19,508."
"מטר כוכבים? זאת אומרת -"
"לא באמת כוכבים, אלא רק שברי כוכבים. זה קורה בכל 217 שנה,
ארבעה חודשים ושלושה שבועות בדיוק. בזמן המטר שנמשך כמה דקות
באמצע הלילה אנחנו מזכירים את כל מי שמת ומדליקים מדורה, ואם
הגשם יוצא בתחילת האביב אנחנו עושים חגיגה ענקית. רגע," היא
אמרה לפתע, ונעמדה על רגליה.
"מה קרה?" נבהל ברוק.
"עברו 217 שנה, והספירה לאחור החלה חודש ושבוע לפני שעזבתי,
ובינתיים עברו עוד שלושה חודשים ושבועיים, אז זה אומר ש...
ברוק, היום זה יקרה!"
"את רצינית?" התרגשות גדולה ניכרה על פניו, למרות שלא באמת ידע
במה מדובר. אבל אחרי הכל, לא כל יום יוצא לך לחזות במטר כוכבים
שיורד אחת ל-217 שנה.
"מתי הוא יתחיל?" אמר ברוק בציפייה.
"הוא אמור להתחיל בכל רגע..."
אך יצאו המילים מפיה והשמים החלו לנצנץ, כאילו הובערה בהם אש.
ועד מהרה נראו נקודות זעירות חוצות את השמיים ומותירות אחריהן
שובל אור דקיק.
"זה יפהפה," אמר ברוק.
"אני לא יודעת מה אתכם, בני-האדם, אבל לפעמים קורה שלמישהו
מתחילות הזיות והוא רואה אנשים שמתו," אמרה סשמה תוך כדי
צחוק.
"סשמה - תיר אוהב אותך."
"מה אמרת?" סשמה הפסיקה לצחוק.
"אמרתי שתיר אוהב אותך! הוא עומד להרוג אותי..."
"איך אתה יודע?" סשמה נעצה בו מבט, עיניה פעורות.
"הוא סיפר לי מתישהו, אני לא זוכר מתי. תראי, הכוכבים נופלים
על האדמה ומבעירים אותה!"
"מה? לא יכול להיות!"
"אז מה זה שם ממזרח וממערב?"
ואכן, ממזרחם וממערבם, על הרכסים שמשני צדי הגבעה, הופיעו
נקודות אור קטנות. בינתיים החל גשם הכוכבים לדעוך במקצת, ולאט
לאט סשמה שבה למציאות. היא הביטה לצדדים בעיניים מצומצמות,
מנסה לראות למרחק.
"ברוק, אלו לא כוכבים," אמרה סשמה באיטיות.
"זה נראה כמו שני כתמים בוערים שמתקרבים אלינו," הוא אמר
באימה. "זה נראה כמו - אבל זה לא יכול להיות! הם היו צריכים
לעשות עיקוף ענק רק בשביל להגיע עד לכאן, והדרך ברכסים קסלון
וארמינס קשה נורא..."
"חייבים לרוץ לכפר ולהזעיק את כולם," אמרה סשמה.
"את חושבת שהם יראו אותנו?"
"אם אני בקושי הצלחתי לראות אותם, אני לא חושבת שהם יבחינו
בנו... קדימה."
והם נשמו נשימה עמוקה והתחילו לרוץ. הם רצו שעתיים ועצרו רק
כמה עצירות כדי להסדיר את נשימתם, ובינתיים התבוננה סשמה בהרים
שמצדם. נקודות אש קטנות נראו לכל אורך הדרך, והיא קיוותה בכל
מאודה שאנשי הכפר הבחינו בכך. בינתיים הכפר נגלה לעיניהם,
וניתן היה לראות בבירור שאין אורות באף חלון. הם עברו בריצה את
השדות, בין הבתים, ואל תוך בית משפחת הורקן, שם הם מצאו את דרד
מנמנם לו על כורסה.
"ברוק? לקח לך הרבה זמן, מה לכל הרוחות - מה לכל הרוחות היא
עושה כאן?"
כל בני הבית ניעורו מייד משנתם. לידרה והנסט מיהרו אל תוך החדר
בחלוקים ומייד אחריהם הגיח בצליעה תיר מתוך חדרם שלו ושל
ברוק.
"אני הוזה, או ששניכם יצאתם מדעתכם?" הרעים הנסט.
"אין זמן לזה" - התנשם ברוק - "בערך כל צבא רנדם התאסף -"
"על מה לכל הרוחות אתה מדבר?"
"מה פשר המהומה הזאת?"
קהל קטן הופיע בדלת שנותרה פתוחה. האנשים שנשאו בידיהם עששיות
נראו עייפים ומעוצבנים. חלקם הביטו בעניין במתרחש בפנים, והשאר
הביטו באימה בבת-הלילית שהשיבה להם מבט מבוהל. מייד התחיל גל
של שאלות להציף את החדר, עד שהנסט, בקולו הרועם, הצליח להשליט
סדר.
"תשתקו כולכם, אין זמן עכשיו לשאלות! ברוק, מה ראיתם?"
וברוק סיפר את סיפורם, שעה שכולם הקשיבו לו בנשימה עצורה.
"ראינו לאורך הדרך מדורות קטנות, ולא היה שום סימן לפעילות, אז
לא נראה לי שהם יתקיפו הלילה," הוא אמר כשסיים.
כולם נראו לחלוטין מוכי אימה. אף אחד לא ניחש שאחרי כמעט שנה
בלי מהומות זה מה שיקרה. ועכשיו הכול עומד להיגמר. הם לא
מוכנים ואין לאן לברוח. חוץ מ...
"כל צבא רנדם, אתה אומר?" כל המבטים הופנו לעבר מפתן הבית. איש
גבוה וחסון עמד שם, והחלק היחיד מפניו שסשמה הצליחה לראות היה
מעוטר כולו בצלקות קטנות.
"כל צבא רנדם, למיטב ידיעתי," השיב ברוק בחשש.
"אם כל צבא רנדם התרכז בארמינס ובקסלון, הם השאירו רק כוח קטן
כדי לשמור על המצודה," אמר האיש בקולו העמוק. סשמה נזכרה מיד
בקנור.
"אז מה אתה אומר בעצם, לור?" קול חדש הצטרף לשיחה, הפעם קול של
אישה.
"מה שאת חושבת שאני אומר."
"אבל זה טירוף!" היא נדחפה ונעמדה לצדו. "ייקח לנו לפחות יום
להגיע לרנדם, ומה אם הילד טועה? אל תשכח שהם צבא גדול, ואנחנו
מעט אנשים עם ילדים ובלי נשק."
"אז את מעדיפה להישאר כאן ולחכות להם, או לנסות להציל את חייך?
באמת, הרנה, זה לא אופייני לך."
"תסלח לי שאני חרדה לחיי משפחתי," אמרה הרנה בהתרסה.
"אני סולח." הוא פנה ודיבר אל הקהל שהתגודד בחוץ. "אנחנו מפנים
את הכפר. אם לאף-אחד אחר אין התנגדות," הוא הוסיף בהדגשה,
"חזרו עכשיו לבתיכם ואספו את כל כלי הנשק שתמצאו בבית. ארזו רק
צידה ליומיים, זה או שנשתלט על המצודה או שנמות." הרנה גלגלה
את עיניה. "והרנה, אם תואילי ללכת להעיר את משפחת הרלן, רק
בעדינות בבקשה." לאחר שכולם התפזרו הוא סגר את הדלת והעביר את
מבטו מהנסט, אל סשמה ובחזרה להנסט.
"לור, תכיר בבקשה את סשמה," אמר הנסט בקול חזק ובטוח.
"מה פשר הדבר הזה, הנסט?" השיב לור בשקט. ''יצאת מדעתך?"
"סשמה," המשיך הנסט, "זהו לורמן, השופט, שר הצבא וראש הכפר.
הרנה היא אחותו."
"שאלתי משהו, הנסט," אמר לורמן בקול מאיים. "אתה בכלל מעלה
בדעתך למה יכולת לגרום? איך נכנס לך לראש הרעיון להסתיר בביתך
בת-לילית?! חשבתי שהיא ברחה, והנה היא כאן!"
"הסתרנו אותה בגבעת שלנם, אדוני ראש הכפר, ואלמלא היא בכלל לא
היינו יודעים מה הולך לקרות," אמר הנסט בהתרסה.
"איך היא בכלל הגיעה לכאן?"
"זה סיפור יותר מדי ארוך. יש דברים חשובים יותר על הראש."
סשמה השפילה את מבטה והתבוננה ברצפה, מהרהרת בעתיד הקרוב, בזמן
שהנסט ולורמן המשיכו לדבר ביניהם. לבסוף מישהו קרא בשמה.
"שסמה?"
"זה סשמה."
"קבלי את התנצלותי על דבריי," אמר לורמן בקולו העמוק. "ועכשיו,
דרד, הנסט, אם תואילו להגיד לכל המבוגרים להתאסף בביתי?
כמדומני שישנה איפשהו מפה ישנה של מצודת רנדם." הוא יצא מהבית
וסגר אחריו את הדלת. לידרה נשמה לרווחה וניגשה לחדרה. כך עשו
גם סשמה, תיר וברוק.
כשנכנסה לחדרה התיישבה סשמה על מיטתה והסתכלה סביבה. למען האמת
לא היה בחדר שום דבר שהיה יכול להועיל במלחמה, אז היא נשכבה על
מיטתה ושקעה בהרהורים. היא חשבה על מה שהם הולכים לעשות, מה
שהיא הולכת לעשות, והתמלאה בתחושת ריקנות... איך לעזאזל היא
הולכת לעשות את זה? כל חייה היא לא נלחמה, חוץ מכמה יריות בחץ
וקשת בילדותה. לאט לאט התחיל פחד לתפוס את מקומה של הריקנות
וסשמה לא יכלה לשבת עוד. היא החלה לפסוע הלוך ושוב בחדרה,
סוקרת אותו במבטה עד הפרט האחרון. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. ברוק
עמד במפתן החדר, מחזיק בידו קשת קצת יותר גדולה מהכרית שלה
וביד השנייה פחית קטנה מלאה בחצים.
"חשבתי שאולי תרצי את זה. אבא בנה לי את זה כשהייתי קטן," הוא
אמר. "זאת אומרת," הוא מיהר להוסיף, "סבא סיפר לי שבני-הלילית
הם קשתים די טובים, אז חשבתי -"
"תודה ברוק," היא השיבה בחיוך קצת מאולץ ולקחה מידיו את הקשת
וחץ אחד. הקשת הייתה קטנה בהרבה ממידותיה ולא נוחה לשימוש, אבל
זה היה הכי טוב שיכלה לבקש. היא כיוונה לעבר ידית הדלת, עצרה
את נשימתה ושחררה את החץ. היא החטיאה בכמה סנטימטרים שניות
לפני שהדלת נפתחה. זה היה דרד, שבא לקרוא לכולם לצאת החוצה.
בחוץ התקבצו קרוב למאה וחמישים אנשים, רובם ילדים ותינוקות.
תחושת הפחד בלבה של סשמה התעצמה. במרכז עמד לורמן ודיבר עם
הרנה, שעמדה לידו. הוא הרים את ידו וכולם השתתקו.
"אנחנו יוצאים לכיוון מצודת רנדם. אני אלך בראש, אמהות וילדים
באמצע וגברים במאסף. המסע ייארך כיום וחצי. כשהמצודה תיכנס
לטווח הראייה שלנו נשאיר את הילדים הקטנים והאמהות לתינוקות
במקום מחבוא, וכל השאר יצטרפו. כל השאר משמע ילדים שמלאו להם
16 שנה" - ברוק פתח את פיו בזעם, אך לא יצא ממנו שום קול -
"אמהות לילדים שמלאו להם 14 שנה, גברים וקשישים שעדיין חזקים
מספיק בכדי לשאת נשק." הנסט קימט את מצחו בכעס, אולי בגלל
הניסוח. לורמן המשיך. "אנחנו זקוקים לכולם במבצע הזה. אני
מזהיר אתכם כבר עכשיו, שלא תצפו לניצחון מזהיר. אנחנו נספוג
אבדות רבות וקשות, אבל אם תגלו אומץ, ויותר מכל - תנהגו בחוכמה
ותישמעו להוראותיי, הסיכויים שלנו יהיו טובים יותר. לא יהיו
שום עצירות בדרך, ושאף אחד לא יוציא הגה מפיו."
והם יצאו לדרך. יחסית למאה וחמישים אנשים הם חצו את הכפר בשקט
מופתי והחלו לצעוד בחושך על האדמה הקשה.

"אנחנו חייבים לעצור," לחשה הרנה ללורמן. "תסתכל עליהם - הם
בסך-הכל ילדים, אני לא מבינה למה בכלל חשבת שנוכל ללכת כך
אפילו חצי יום!"
השעה הייתה כבר שעת בוקר, אך האוויר היה קריר ומדי כמה זמן
נשמע קול בכי שדעך באיטיות. כל מי שעוד לא עבר את גיל 9 כבר
התלונן על רגליו הכואבות ורוב הצועדים נראו על סף ייאוש.
"כבר אי אפשר לראות את הכפר, ואין שום סימנים שהמתקפה החלה,"
אמר לורמן בניסיון לעודד אותה קצת, אך לשווא, וכשהיא השיבה לו
מבט כועס הוא אמר: "בסדר, בסדר, רק תני לי למצוא מקום..."
בינתיים, איפשהו בסוף הטור צעדה לה בשקט משפחת הורקן, תיר נתמך
בהוריו. סשמה, שלא ישנה כל הלילה הקודם זגזגה אחריהם, עיניה
צורבות ומחשבותיה מעורפלות. היא עוד החזיקה ברפיון את הקשת
הישנה והחבוטה. איפשהו מראש הטור נשמעה צעקה "עוצרים!" כולם
שחררו אנחת רווחה וכמו שסשמה התיישבה היא נרדמה.
"סשמה! סשמה!"
מישהו טלטל אותה בחוזקה. לקח לה כמה דקות להתעשת, והיא ראתה את
הנסט גוהר מעליה.
"כמה זמן ישנתי...?" היא אמרה תוך כדי פיהוק.
"קצת יותר מחצי שעה," הוא אמר, והסתכל עליה ברחמים. "בואי,
ממשיכים."
סשמה הרגישה עוד יותר נורא ממה שהרגישה לפני שהלכה לישון,
ובכוח הרצון (הכוח היחיד שנותר לה) היא עזרה להנסט לעזור לה
לקום. הלומת עייפות היא החלה משרכת את רגליה, כל רצונה הוא
לשכב לישון...
הם המשיכו ללכת כך  עד השקיעה ועוד קצת אל תוך הלילה, כשקולו
של לורמן צעק "עצור!" השיירה נעצרה והשתתקה.
"היות וכל היום לא היה סימן מהרנדמים, אני מניח שהמתקפה על
הכפר עוד לא התחילה. אבל כדאי שנמהר כי לא נראה לי שנשאר עוד
הרבה זמן. אנחנו נלך עכשיו לכיוון המערה הקטנה ששם" - והוא
הצביע על בקע קטן בסלע משמאלם - "כל מי שאמור להישאר יישאר שם,
בזמן שאכין את כל השאר לפשיטה על המצודה. נשאיר שם את רוב
הצידה, כך שגם אם נמות -"
"אוף, הבנו, לור," קטעה אותו הרנה בסלידה. השיירה התחילה לשרך
את דרכה אל עבר המערה, שמקרוב התבררה כקטנה מאוד. האמהות
והילדים הצטופפו בדופן הפנימית. כולם היו שקטים מאוד. פה ושם
נראה ילד עם דמעות בעיניו. לבסוף לורמן קרא לכולם אליו ופרש
לפניהם את המפה.
"אנחנו נתגנב בקבוצות קטנות אל החומה החיצונית ונהרוג כל מי
שיראה אותנו. סביר להניח שהם יהיו מעלינו, על מרפסת. לשם כך
נועדו חניתות וקשתות, ומכיוון שאין לנו הרבה מאלה עליכם לנהוג
בחסכנות. לאחר שנפרוץ את הדלת הקדמית נתחלק לזוגות ולשלשות.
בכל קבוצה יהיה לפחות מבוגר אחד. כל קבוצה תלך לכיוון אחר
ותהרוג כל מי שיראה אותה. אם ישנם מקומות מחבוא בסביבה תחביאו
שם את הגופות. המטרה היא להגיע אל החדרים העליונים, שם ישנים
המלך ומשפחתו. בקומה האמצעית נמצאים חדרי ההסבה וחדר האוכל,
שסביר להניח שאף אחד לא ישמור עליהם, ובקומות התחתונות חדרי
המשרתים, המטבח וחדר הדוודים. אם מישהו מצליח להגיע לצריח
שיישאר שם לצפות, אולי הרנדמים חזרו מוקדם מהצפוי. בשום אופן
אל תורידו את הדגל שעל הצריח העליון, כדי לא לעורר חשד." ואז
קולו התרכך. "תאמרו שלום כאילו זאת הפעם האחרונה. אבל אל
תתעצבו יותר מדי, כי זה יקשה עליכם."
לאחר פרידה שנמשכה כמה דקות תמימות (וכללה גם את הפגנת המחאה
של ברוק, שכמובן רצה להצטרף) הם יצאו לדרך. כך עברו להן עוד
שעתיים, עד שמרחוק היה ניתן להבחין בנקודות האור הקטנות של
חלונות המצודה.
"תתחלקו לזוגות ולשלשות," אמר לורמן, והחל להסתובב ביניהם. תיר
נשאר עם הוריו, בזמן שהנסט פרש את חסותו על שני ילדים בני 16
מפוחדים. סשמה עמדה להציע לאחת האמהות שעמדה לצדה להצטרף אליה,
אך לפני שהספיקה לעשות זאת מישהו אחז בכתפה. זאת הייתה הרנה.
"תהיתי אם תרצי להתלוות אליי," אמרה, ולפי נימת קולה סשמה
הבינה כי אין לה ממש ברירה. אך היא קפצה על המציאה, כי לפי
פניה למודות הסבל היא הניחה שהיא לוחמת טובה.
לאחר שכולם גמרו להתחלק, הם התחילו לגמוע את המרחק הקצר עד
למצודה בלי להוציא הגה. עד מהרה הצטיירה צללית המצודה בבירור
על רקע השמים ולורמן הורה להם להאט את הקצב. אבל לא נראה
שמישהו שמר על המצודה מבחוץ, מלבד שני שומרים שעמדו משני צדי
שערי הברזל הכבדים. לורמן עצר לחשוב. הוא סימן להרנה ולסשמה
להתקרב אליו. "את חושבת שתוכלי לפגוע ממרחק כזה?" הוא שאל את
סשמה.
"אני אצטרך להתקרב קצת," היא אמרה בהיסוס.
"אז צאו שתיכן ותנו לנו סימן."
הן התחילו לרוץ ריצה שפופה מסלע לסלע עד אשר חצצו רק כ-200 מטר
ביניהן לבין המצודה. הן נעצרו מאחורי סלע גדול וסשמה דרכה את
קשתה. בין רגע תקף אותה גל של פחד. למה היא בכלל עושה את זה?
זה לא מחובתה להתערב במלחמותיהם של בני-האדם. למה היא צריכה
להרוג בשבילם ולסכן את עצמה?
"הכול בסדר?"
"כן, כן..."
"נו, אז למה את מחכה?"
היא שחררה את החץ. אחד השומרים קרס על רגליו והאחר צעק בבהלה
והוציא מחגורתו קרן קטנה כדי להזעיק את שאר השומרים, אך לפני
שהספיק לעשות זאת סשמה ירתה חץ שני. הרנה נופפה ללורמן, והגוש
הגדול שנשאר מאחור התחיל להתקדם לעברם. הם גמעו בדממה את
מאתיים המטרים הנותרים ונצמדו אל חומת המבצר, בעוד לורמן ועוד
כמה גברים מנסים לפרוץ את שער הברזל. משלא הצליחו לעשות זאת הם
חיפשו דרך חלופית. הם נצמדו אל הקיר ונעו סביב המצודה בשתי
קבוצות, אך לא מצאו אף דלת אחרת.
"מה עם החלונות שראינו בדרך?" הציע איש מבוגר. "אפשר לשבור
אותם."
"אבל אם יש אנשים בתוך החדר שאליו ניכנס הם יעירו את כל
המצודה..."
"אין דרך אחרת," אמר מישהו שעמד לצד סשמה, וכמה אנשים מלמלו
בהסכמה.
"בסדר... תקשיבו טוב. מייד אחרי שנשבור את החלונות ייכנסו
הרזים ביותר, ובמידה ויש אנשים בתוך החדר הם ירוצו אל הדלת
ויחסמו אותה. הבאים בתור יטפלו בהם." הם הקיפו את המצודה עד
שהגיעו לשורה של חלונות זכוכית קטנים, לא גדולים יותר מפלג
גופו העליון של אדם בוגר. "מוכנים?" שאל לורמן. קבוצת נערים
צנומים ביותר נעמדו ליד החלונות. "קדימה, תשברו אותם!"
הם הניפו את האלות שהיו בידם, ניפצו את הזכוכית והתחילו להידחק
פנימה, בעזרתם של אלה שעמדו מאחורה. מתוך החדר התחילו להישמע
צרחות קטועות וקולות שבירה של חפצים שונים. לאחר מכן נכנסו
בעלי המשקל הכבד ביותר, ולבסוף כל השאר. כולם נדקרו בידיים
ובעוד מקומות בגוף שעה שנדחקו בין שברי הזכוכית המנופצת. כעבור
כמה דקות החדר השתתק. כ-50 בני אדם שכבו מדממים על רצפת החדר
ללא רוח חיים. אנשי גומלד הסתובבו כה וכה בחיפוש אחר המפתח,
ויצאו ונעלו אחריהם את הדלת.
"בסדר, אתם זוכרים עם מי אתם בקבוצה? בכל פעם שנגיע למזלג
נתחלק לשניים, עד שכל הקבוצות ייפרדו. אתם צריכים לנוע למעלה
כל הזמן. בהצלחה." הקבוצה נחלקה לשניים. סשמה, הרנה, תיר, דרד
ולידרה עוד היו ביחד, ואילו לורמן, והנסט נשארו בקבוצה השנייה.
הם הלכו בדממה לאורך המסדרון והגיעו לגרם מדרגות מאבן, שהוביל
לשני גרמי מדרגות נוספים, כך שהקבוצה הייתה צריכה להתחלק שוב.
עכשיו הם היו בתוך מסדרון רחב יותר ומואר בלפידים. לכל אורך
המסדרון היו דלתות עץ. הם בחרו שלא לפתוח אותן. סשמה ניסתה
לשמור על עירנות, משימה שהייתה קשה מאוד. קירות האבן הקודרים
והתאורה המעומעמת עשו אותה לעייפה עוד יותר.
בקצה המסדרון הייתה דלת. אישה בלונדינית שעמדה בראש הקבוצה
פתחה אותה והם נכנסו לטרקלין קטן ודל. החדר היה ריק ושומם. דלת
אחת הובילה ממנו החוצה, וכשפתחו אותה הם עמדו בתוך אולם גדול,
מואר ומהדהד, שממנו יצאו מעברים נוספים, שהיו כל כך רבים עד
שהקבוצה כולה נאלצה להיפרד. סשמה נתנה מבט אחרון בתיר, בדרד
ובלידרה ומיהרה להצטרף אל הרנה, שעמדה וחיכתה לה בצד. הן בחרו
במעבר הקרוב אליהן ומיהרו לאורכו. כשיצאו מטווח השמיעה של שאר
הקבוצות הרנה פצתה בשיחה.
"לור סיפר לי את הסיפור שלך בזמן שהלכנו. את מוזמנת להישאר כאן
איתנו אחרי שננצח."
"אם ננצח," השיבה סשמה בפקפוק.
"אל תדאגי, אנחנו -"
"איך בדיוק את רוצה שננצח? אנחנו בקושי 100 אנשים, רובם עובדי
אדמה, וכשהרנדמים יחזרו אז בכלל -"
"זה פשוט, מאיימים על המלך שלהם. בחיי, חשבתי שאת חכמה... בכל
מקרה -"
אבל לא הייתה להרנה הזדמנות להשלים את המשפט, כי בדיוק באו
מולם חמישה שומרים נושאי חניתות, קסדות ומגינים. סשמה הדפה את
הרנה לכוך של חליפת שריון בקיר. הרנה שלפה סכין והעבירה אחד גם
לסשמה, וביחד הן המתינו עד אשר המרחק ביניהן ובין השומרים היה
צעד, וקפצו לפניהם. השומרים הופתעו ומיהרו להגיב, אבל בינתיים
שניים מהם כבר נהרגו. הם כיתרו את השתיים שעמדו גב אל גב. הרנה
הצליחה לדקור עוד אחד בצוואר אך נחתכה בידה תוך כדי כך. סשמה
ניסתה להגיע אל צווארו של שומר אחר, אבל זה כל הזמן חסם אותה,
אז לא נותר לה אלא להתפשר על ידו. היא עשתה חתך עמוק לאורך ידו
והוא גנח בכאבים בזמן שדם ניתז לכל עבר. לבסוף הן גברו על
השומר החמישי וגררו את ההרוגים במאמץ רב, כל אחד מאחורי חליפת
שריון. הן נשמו לרווחה והמשיכו ללכת, מקוות שגם לאחרים היה כזה
מזל.
"מה שהתחלתי לשאול," אמרה הרנה בפתאומיות, "זה אם יש איזשהו
סיכוי שאת יכולה לחזור חזרה אל משפחתך."
"אני לא יודעת," ענתה סשמה. "אנחנו, כלומר - בני הלילית, לא
סלחנים מטבענו."
הן הגיעו ל-T, אבל המשיכו ביחד, נזהרות לשמור על השקט ופוקחות
עין, שמא מתגנב מישהו מאחוריהן. לבסוף הן הגיעו לגרם מדרגות
צר, ובסופו דלת עץ, שכשפתחו אותה הן גילו קיר אבן. הן חזרו על
עקבותיהן בחשש-מה, והמשיכו ישר. המסדרון התרחב והתרחב, עד
שלבסוף הן הגיעו לדלת עץ גדולה. הן היטיבו את אחיזתן בנשקן
ופתחו את הדלת בתנופה.
זה היה חדר נאה, הרבה יותר גדול מהטרקלין שנכנסו אליו קודם.
שולחן קטן ומרובע היה מונח באמצעו, ועליו כוסות הפוכות ובקבוק
יין ריק. על קירות החדר היו תלויים מדפי ספרים עמוסים. במבט
ראשון החדר נראה ריק, אך לפתע התנפלו עליהן שני אנשים משני צדי
הדלת. הם עמדו לנעוץ את סכיניהם בלוח לבם, עד שלפתע פתאום עצרו
והתגלגלו מהן.
"מצטערים, לא התכוונו להרוג אתכן -"
"חשבנו שאתן שומרים -"
הם הושיטו את ידיהם ועזרו להן לקום. אלה היו שני תאומים, בן
ובת, שנראו מפוחדים למראה.
"איפה המבוגר שאתכם?" שאלה הרנה.
"הוא נהרג," אמר הבן ברעד. "התנפלו עלינו שני שומרים מאחור
והרגו אותו, אבל אנחנו הצלחנו להרוג אחד מהם ולברוח -"
"ומה עשיתם עם השניים הנותרים?!" התפלצה הרנה.
"הם ברחו," הם אמרו בשקט והשפילו את ראשם. הרנה נראתה כאילו
היא מתאמצת לא לצעוק עליהם.
"בסדר. בסדר, תישארו איתנו. למזלכם לא נתקלנו בהרבה שומרים
בדרך כך שבאמת לא נראה לי שיש עוד הרבה, אבל אם הייתם מקשיבים
למה שלורמן אמר הייתם רודפים אחריהם," היא הוסיפה בחומרה.
בקירות הטרקלין היו משובצות עוד שתי דלתות. "מאיזו דלת
נכנסתם?" שאלה אותם הרנה. הם הצביעו על הדלת הימנית והארבעה
יצאו דרך השמאלית, לא לפני שמצאו את שלושת המפתחות ונעלו את
שלוש הדלתות.
סשמה שאלה לשמותיהם של התאומים, שהתבררו כשדרום ולין. כעת הם
היו במסדרון מרווח עם חלונות. סשמה הביטה דרכם. בחוץ היה חושך
אך היא הצליחה להבחין בכשלוש-מאות בתים קטנים, שבחלק מהם עוד
דלקו אורות.
"הרנה, צבא רנדם הוא לא עד כדי כך גדול, אם הוא מורכב רק
מתושבים," היא אמרה.
"נכון," השיבה הרנה, "אבל אנחנו לא היינו מצליחים לגבור עליו
בכוחות עצמנו, במיוחד לא אם הם היו מפתיעים אותנו. הם הרבה
יותר מנוסים מאיתנו בלוחמה."
"אז אם ככה, למה כל הצבא נשלח? הרי היה להם יתרון עצום עלינו
גם ככה -"
"זה בגלל שהמלך שלהם משוגע," אמרה לין בגיחוך.
"מה שנכון," הוסיפה הרנה בחיוך. "הוא התחיל להשתגע ונעשה
פרנואיד. ואז הוא התחיל לדמיין שאנשים מהכפר שלנו פולשים
למצודה שלו, והורה לתקוף אותנו, אבל שלח רק כוח קטן. ככה
התחילה המלחמה."
סשמה לא האמינה למשמע אוזניה. בגלל שטות כזאת, בגלל פרנויות של
איש זקן, התחילה מלחמה שנמשכה 14 שנים?
"למה הנחתם למלחמה להמשיך?"
"רצינו ליישב את ההדורים, אבל כבר היה מאוחר מדי. אז לא נותרה
לנו ברירה והיינו חייבים להגן על עצמנו."
איזו שטות לריב עליה... רק בני-האדם מסוגלים להילחם על כאלה
דברים. בעצם, בהשוואה לבני עמה, בני-האדם היו ממש טיפשים. מרוב
מחשבות מחשבותיה התחילו להתערפל... מוחה היה עמוס... היא
הגיעה מתנשפת אל הצריח העליון במצודה. מלך זקן עם גרזן רדף
אחריה. "בואי הנה!" הוא ציווה, אבל היא נצמדה אל המעקה והסתכלה
למטה. איזו דרך ארוכה...
"מה אתה רוצה ממני? מה עשיתי לך?" היא שאלה ביראה.
"למה שאזכור? קדימה, תני לי לכרות את אוזניך ואולי תצאי מכאן
חיה!"
המלך עשה צעד לעברה, ואז יד בלתי נראית אחזה בה וזרקה אותה
מהצריח, למטה, למטה, למטה... עד שהתרסקה בכאב על הקרקע. עיניה
נפקחו בבת אחת והיא ראתה את הרנה גוהרת מעליה, ומאחוריה
התאומים המופתעים. הרנה אחזה בה והעמידה אותה, בעוד היא
מתנדנדת במקומה ואוחזת בראשה הדואב.
"תגידי, זה נפוץ שבני-לילית נרדמים תוך כדי הליכה?"
סשמה לא ענתה והמשיכה ללכת. עוד מעט, היא חשבה לעצמה, עוד מעט
זה ייגמר ואז אני אוכל לישון... הם הגיעו ל-T נוסף ולפני
שהספיקו לעשות צעד נוסף הם שמעו צעדי ריצה משמאלם ונצמדו אל
הקיר. בערך עשרה שומרים חצו את המסדרון, ומשנעלמו בעיקול יצאו
הארבעה בכיוון הנגדי. בסוף המסדרון היו שני גרמי מדרגות, אחד
שמוביל למעלה ואחד שמוביל למטה, שממנו הגיח אדם מיוזע ומדמם.
"ריגן!" נשאה הרנה את קולה.
האיש הרים את מבטו והתקדם לעברה.
"הרנה - כל הארמון על הרגליים, יש שומרים בכל מקום, ואני חושב
שהבריחו את המלך כי הייתי באיזה חדר שינה מפואר אחד והוא היה
ריק -"
"בסדר גמור," אמרה הרנה. "קח את שני אלה איתך ותגיד לכל מי
שתפגוש בדרך לרדת למטה ולשמור על הדלת בפקודת הרנה. מספיקים 20
אנשים - שכל השאר ימשיכו לחפש את חדרי השינה. עכשיו תגיד לי
איך הגעת לחדר ההוא?"
ריגן קימט את מצחו, כמנסה להיזכר. "אני חושב שצריך לרדת
במדרגות האלה, ואז לפנות ימינה... לא, שמאלה, כן, ורק אז
ימינה, להמשיך ישר, ואז מגיעים כביכול למבוי סתום אבל יש דלת
מוסתרת באבן שממנה יצאתי."
"ולא היה אף אחד בחדר כשנכנסת אליו?" שאלה הרנה וקימטה את
מצחה.
"לא."
"אז בטח הבריחו את מי שזה לא יהיה דרך המעבר הזה..."
"אבל אם זה באמת נכון," אמרה סשמה פתאום, "אז זה בטח היה המלך
שעברנו קודם!"
כולם מיהרו להסתכל על המשך המסדרון. "בחיי שאת חכמה," אמר
ריגן, והרנה סימנה לכולם למהר בעקבותיה. הם חזרו על עקבותיהם
במסדרון שהוביל לגרם מדרגות צר שהלך כלפי מטה. זה היה גרם
מדרגות לולייני וארוך שנגמר בפתאומיות. הם רצו בהמשך המסדרון.
שלושה שומרים הגיחו משום מקום ורדפו אחריהם. סשמה הסתובבה,
דרכה את קשתה ושלחה חץ שפגע באחד מהם. היא רצה בשיא המהירות
כדי להדביק את האחרים, שבינתיים נכנסו בדלת עץ שהובילה למעבר
חשוך.
"תמשיכו, אנחנו נישאר כאן ונהרוג אותם כשהם ייכנסו," אמר
שדרום, ואחותו הנהנה.
"אין סיכוי, אתם באים איתנו," אמרה הרנה.
"נו לכו, הם לא יודעים שאנחנו מחכים להם כאן. במילא כל הבלגן
הזה באשמתנו."
"אפשר לסמוך עליהם, הרנה," אמר ריגן.
"טוב, בסדר..."
השלושה פתחו מחדש בריצה, ועד מהרה הגיעו לאוזניהם זעקות שבקעו
מפי השומרים שמאחוריהם. אבל לא היה להם פנאי לחכות לתאומים. הם
המשיכו לרוץ ועד מהרה הם שמעו מקדימה רעש מתכתי שבקע ממגניהם
של השומרים המגוננים על המלך. כשהם יצאו מהמעבר החשוך אל
מסדרון רחב יותר הם ראו את דרד מגיח מהמעבר שליד, מתנשם.
"סשמה!"
"דרד! מה קרה לתיר וללידרה?"
"הם נשארו מאחור, תיר לא יכל להמשיך. אני רק מדמיין, או שאתם
רודפים אחרי שומרים?"
"הם מבריחים את המלך -"
מולם הגיחו לפתע כ-15 שומרים נושאי חרבות. כל אחד מהארבעה ניסה
לחסל כמה שומרים במכה, מתוך ייאוש, ועד ששדרום ולין הצטרפו
כעבור כמה דקות, הם הצליחו לחסל רק שישה מהם. עד שאחרון
השומרים מת כולם דיממו קשות מכל חלקי גופם, ושדרום סבל מדימום
חזק במיוחד בבטן התחתונה. ריגן נשאר לטפל בו מאחור, ולין בקושי
הסכימה להמשיך עם כולם. רק אחרי ששדרום בעצמו הפציר בה להמשיך
הם פתחו שוב בריצה, אך אז הם כבר היו רחוקים מאוד מהשומרים ולא
הייתה להם שום דרך לדעת לאן לפנות. לבסוף, בלית ברירה הם
החליטו להתפצל.
סשמה ירדה לבדה בגרם מדרגות לולייני מכוסה בשטיח אדום. היא
אימצה את אוזניה, מתאמצת לקלוט ולו רמז קטן למקום הימצאם של
המלך ושל פמלייתו בסביבה. כשהגיעה לתחתית המדרגות היא פנתה
ימינה לעוד גרם מדרגות צר יותר, אך לפתע היא שמעה מישהו רץ
לכיוונה במעלה המדרגות. היא חזרה על עקבותיה ונצמדה אל הקיר.
משמאלה הגיח תור, לבוש בחלוק מפואר. פניו היו סמוקים ומיוזעים
והוא צעק בהפתעה כשפנה ימינה וראה את סשמה מכוונת אליו את
קשתה. אך זה היה מאוחר מדי: סשמה שחררה את החץ, שפגע במרכז
חזהו של תור. הוא מעד על ברכיו. החץ אמנם היה קהה במקצת, אבל
עד שתור שלף אותו הוא איבד כמויות רבות של דם.
סשמה עמדה וצפתה בו. היא לא הרגישה חרטה. למען האמת, היא
הרגישה מעין תחושת סיפוק, שביעות רצון... תור התמוטט לרגליה.
היא שאפה עוד קצת מתחושת הניצחון ומיהרה במורד המדרגות, אל
המקום שממנו הגיח תור.
סשמה הסיטה שטיח קיר ונכנסה לתוך חדר שינה מפואר. היא תרה
בעיניה אחרי דלת, חצתה את החדר ויצאה החוצה, אל מסדרון ארוך
מלא בדיוקנאות. כשסיימה לחצות את המסדרון היא רצה שוב במורד
גרם מדרגות לולייני -
אך לפתע רגלה נתקלה במשהו. היא מעדה והתגלגלה כמה מטרים למטה
עד שנבלמה על ידי הקיר. כשנשאה את מבטה ראתה סשמה את תיר בגבו
אל הקיר ורגלו מושטת לפנים, ולידרה לצדו. היא הסתערה לכיוונם
והם התחבקו באושר.
"אתם בסדר?"
"עד כמה שאפשר," ענה תיר בחיוך כואב. "מה חדש?"
"הרגתי את תור."
הם שמעו לעצתה ועשו איתה כברת דרך במורד גרם המדרגות שהתברר
כארוך מאוד, ובינתיים היא סיפרה להם מה ראתה ושמעה במהלך
הפשיטה. כשסיימה היא נפרדה מהם והמשיכה לרוץ במורד המדרגות.
היא איבדה הרבה זמן... מי יודע מה עובר על השאר בזה הרגע...
לפני ששמה לב היא עמדה באולם הגדול שבו נפרדו כולם. היא עמדה
לבדה באולם המהדהד, שעתה היה חשוך יותר. רוב הלפידים כבו. היא
לא יכלה לדעת לאיזה כיוון ללכת, אז היא החליטה להישען אל דלת
עץ גדולה ולחכות. פתאום היא שמעה הלמות צעדים ורקיעות רגליים
ממרחק. לבה החל לפעום במהירות והיא דרכה את קשתה. הצעדים
התקרבו יותר ויותר, אך היא לא ראתה אף אחד באופק. הייתה לה
תחושה לא נעימה שהדלת מאחוריה הולכת להיפתח, וברגע האחרון היא
זזה ממקומה. הדלת נפרצה ומתוכה יצא לורמן בלוויית כמה לוחמים.
"כל הזמן הייתם למטה?"
"היינו צריכים לשמור שאף אחד לא יזעיק את השומרים. איפה כל
השאר?"
אך היא לא הספיקה לפתוח את פיה וכבר ירדו במרוצה במדרגות המלך
ופמליית השומרים שלו. לורמן ואנשיו הסתערו. כעבור כמה שניות
הגיחו מאחוריהם גם הרנה, דרד ולין. אט אט הצטרפו אליהם שאר
אנשי גומלד ועוד שומרים עוטי שריונות נוספו לקרב, שהפך עקוב
מדם. לאנשי גומלד היה יתרון מספרי על השומרים, אך היות
והשומרים היו עוטי שריונות היה קשה יותר לפגוע בהם.
תיר הגיח מאחורי סשמה בפתאומיות.
"אתה בסדר?"
"לא יכול להיות יותר טוב," הוא השיב בחריקת שיניים.
"תתכופף!"
גרזן פילח את האוויר היכן שלפני שנייה היה ראשו של תיר. תיר
תקע את הסכין שהיה בידו בירכו של התוקף, וזה נפל, שעה שנשמעה
הצעקה:
"לסגת!"
השומרים החלו מטפסים לעבר הקומות העליונות, כשהם נושאים בידיהם
גוף רפוי. אנשי גומלד לא טרחו לרדוף אחריהם, כי היה ברור שהיה
זה המלך שנפצע.
מי שעוד עמד על רגליו פנה לטפל בדממה בפצועים. היו עשרות
פצועים והרוגים, ומכל עבר נשמעו אנקות ויפחות שקטות. תיר ישב
על הרצפה הקרה, אוחז את רגלו ונושך את שפתיו. לידרה רכנה מעל
אישה צעירה שנפצעה בחזה. הפצועים הועלו ושוכנו בחדרי השינה
הרבים שבטירה בהוראת לורמן, ואז פנה זה עם הרנה לטפל במלך.
לידרה ודרד חיפשו את הנסט. באותו זמן ישבה סשמה על כיסא בחדר
קטן עם עוד כמה פצועים, שעונה אל חלון. בקרוב יחזור צבא רנדם,
מופתע וממורמר, רק כדי לגלות שהמבצר נכבש. הם מן הסתם ינסו
לכבוש אותו בחזרה, אבל המלך הגוסס שלהם בידינו...

"הם בחוץ?"
"עומדים כמו בולי עץ, לא יודעים מה לעשות..."
"והמלך?"
"הצלחנו לחבוש כמה מהפצעים שלו, אבל מצבו עדיין רע -"
"למה שלא נהרוג אותו וזהו?"
"כי אנחנו צריכים אותו בתור בן-ערובה. חוץ מזה, כל עוד הוא חי
הוא יכול להטיל פקודות לבקשתנו..."
השמש כבר זרחה. דרד ולורמן עמדו ומלמלו במפתן הדלת, פניהם
קודרות. לידרה השעינה את ראשה על מיטתו המוכתמת בדם ובדמעות של
תיר. סשמה התקרבה אליהם חרש, ולרגע היה נדמה לה כי תיר לא
נושם. אבל אז הוא פקח את עיניו הדומעות. סשמה התיישבה אל מיטתו
מול לידרה ונעצה בה מבט שואל. היא רק טמנה את ראשה עמוק יותר
בסדינים. סשמה העבירה את מבטה אל תיר, שהניד בראשו.
"סבא מת," הוא הפטיר.
לידרה פרצה בדמעות. דרד חש לעברה ועטפה בחיבוק חם.
סשמה נסתחררה והרגישה כאילו מוחה צונח.
"איפה הוא?" היא שאלה בקול רועד.
לורמן הוביל אותה אל חדר נוסף, גדול יותר מזה שהייתה בו עד
עתה. דממת מוות שררה בו, והיא הופרה מדי פעם על ידי קול יפחה
שקטה. בקצה החדר ישבה לין על כסא בין שתי מיטות, בוהה ברצפה.
על המיטה משמאלה שכב שדרום, ומימינה - הנסט.
עיניו היו פעורות לרווחה וחסרות הבעה. גבו היה מקומר, ידיו
פשוטות לצדדים ופיו היה פתוח למחצה. חולצתו הייתה מוכתמת כולה
בדם, ועל פניו וגפיו היה דם קרוש.
סשמה קרסה לרגלי מיטתו ובהתה בו שעה ארוכה. אחר שלחה יד רועדת
לאחוז בידו הנוקשה, הקרה כקרח, וגל של דמעות פרץ ממנה החוצה.
לין הסבה את מבטה ממנה, וסשמה הייתה אסירת תודה על כך. היא
הייתה המומה לראות את האדם שתמיד הפגין חוזק נפשי וגופני ושמחת
חיים מוטל כעת במיטה, חסר רוח חיים.
קולה של לין דיבר אליה כמו מתוך חלום. "הוא התנדב לשמור עלינו,
את יודעת. עליי ועל שדרום. כשהתחלקנו."
סשמה לא אמרה כלום. לא ייתכן שלין חושבת שזו אשמתה... אבל הכל
יכול להיות. היא בעצמה לא ממש יודעת מה היא מרגישה.
בוקר של רגשות אשם, חשבה לעצמה סשמה.

מאוחר יותר יצא לורמן למרפסת החזית, נושא חליפת שריון
"מושאלת". מסתבר שלוחמי רנדם כבר חזרו משליחותם, ומישהו מבפנים
הזהיר אותם שמלכם בסכנת חיים. לורמן הזמין אך ורק את המפקד
להיכנס, ולאחר הידברות ארוכה הם הגיעו להסכם שביתת נשק.
בינתיים יצאה משלחת כדי להביא את הנשים ואת הילדים שנשארו
מאחור. אלה זכו לשינה ארוכה מאוד, משום שכבר ביום הבא היה
עליהם לצאת חזרה לכפר. הם הלכו בהנהגתה של הרנה, משום שלורמן
נשאר מאחור כדי להציע הצעה, שמאוחר יותר תוביל למינויו של מלך
חדש ושפוי.
אנשי גומלד ציפו כמובן לחזור הביתה ולמצוא חורבה במקום שפעם
היה כפר. אך ליתר דיוק הם חזרו לשרידי מדורה גדולה. פה ושם עוד
נראו חפצי מתכת שלמים בין ערימות האפר, אך כל השאר נשרף.

בהיותם חסרי בית נזקקו אנשי גומלד לעזרה רבה מרנדם, שלא ששו
להושיט יד. רק אחרי חודש הגיעה העזרה, בזכות הפצרותיו של
לורמן. בינתיים הם חיו תחת סככות, שלא היוו מחסה מספיק מפני
הקור בלילות ומפני השמש הקופחת ביום. אבל אפילו בתנאי המחיה
הגרועים האלה מצאה סשמה משהו טוב. עם כל העבודה וההתעסקות
המתמדת במשק ה"בית", היא מצאה הרבה זמן למחשבה. היא החליטה
לדבר עם תיר.
היא מצאה אותו עודר בערוגה חדשה. בידיה הייתה קערת מים והיא
הגישה לו אותה. הוא שמט את המעדר ולקח מידיה את הקערה. מים
נזלו על סנטרו ועל בגדיו בזמן ששתה. היה זה יום חם.
"אתה יודע, בלילה שבו ברחנו, לפני חודש וחצי בערך, ברוק סיפר
לי ש... הוא - הוא סיפר לי שאתה אוהב אותי."
"סליחה?"
"ברוק סיפר לי שאתה אוהב אותי."
הוא נעץ בה מבט, לחייו בוערות, ואז מיהר להסתכל על ברוק שעדר
בקצה הערוגה. נראה שברוק לא שם לב למתרחש.
"אני אהרוג אותו..."
"למה?"
"כי הוא הבטיח לי, לעזאזל! השבעתי אותו בגלל שידעתי ששנינו לא
יכולים לחיות יחד, הרי אני אצטרך למות מתישהו -"
"בסדר, בסדר, אבל לפחות אל תהרוג את אחיך." אמרה לו ועזבה אותו
לנפשו.
מאוחר יותר באותו יום הוא ניגש אליה ונשק לה.

כעבור שנה בקושי נשאר זכר להרס שחגג שם לפני חודשים ספורים.
כולם גדלו והשתנו - אפילו חורשה קטנה צמחה איפה שפעם הייתה
שממה בין רנדם לגומלד. חיצונית סשמה לא השתנתה במאומה, אבל
בלא-יודעין היא גדלה הרבה מאוד בפרק זמן קצר מאוד.
ובלא-יודעין השתנו עוד כמה דברים. וכך קרה שלילה אחד בשכבה
לישון, עלה ממעמקי לבה קול צרחה חדה, קול שגרם לה לצרוח אף היא
את שמה - "סשמה!"

To be continued...

13/12/05