היה בוקר סגריר, והרוח הכתה על החלונות, אך בשביל יערה היה זה
בוקר ככל הבקרים, בוקר שבו אביה הולך לעבודתו ומשאיר אותה עם
המטפלת.
בוקר בוקר היה מתעורר עם שחר, מתרחץ, מתלבש, אוכל ארוחת בוקר
ויוצא לדרכו, ורק מאוחר בערב היה חוזר. זה התחיל מאז שאמה
הייתה מעורבת בתאונת דרכים נוראית יחד עם תינוק בבטנה, יערה
הייתה אז רק בת שנה.
היא אינה זוכרת אותה, אך שמעה רבות עליה מפי אביה, ''הוא אומר
לי שקיבלתי את העיניים שלה'' התגאתה באוזני הכול.
כל כך הייתה גאה באמה, אפילו שלא הכירה אותה, היא תמיד הרגישה
שהיא איתה ותמיד הרגישה כי היא מנחה אותה בדרך הנכונה.
באותו הבוקר, לאחר שקמה יערה, אכלה ארוחת בוקר וצחצחה את
שיניה, יצאה לגן להריח את הפרחים. הייתה אוספת ורדים, כלניות,
נרקיסים, אירוסים.
אהבה לאסוף זרים, אך יותר מכול אהבה את ה''פינה'' - כך הייתה
קוראת לה.
במורד השביל, ליד עץ האקליפטוס פנתה ימינה, ושם, מאחורי שיח
החמניות ומתחת לעץ האשוח, הייתה פינה קטנה שבה בילתה את רוב
זמנה, עד שאביה היה חוזר מהעבודה.
לא היו לה הרבה חברים, למעשה רוב חבריה היו הסנאים והשפנים אשר
התרוצצו בגן מפה לשם, משם לפה, כדי להביא אוכל לגוריהם
הקטנים.
פופולרית לא הייתה, גם יופיה לא היה משהו מיוחד, בנוסף לא
הייתה עשירה, אך כן היה בה משהו, משהו שלא היה לאף אחד אחר.
עיניה, עיניה החומות וגדולות, ששימשו לה לפה, דיברו, סיפרו
הכול, כל שהיה מסתכל בהן - כאילו שמע את רחש הגלים מצלצל
באוזניו.
היה לה שיער אדום בוהק, אשר גלש במורד גבה.
לא אשקר ואגיד שהייתה מרוצה, לפעמים העדיפה להיות מישהו אחר,
מישהו ללא צרות, ללא בעיות, מישהו בעל משפחה שלמה.
לאחר שסיימה לטייל, אספה מספר אירוסים ושמה באגרטל הסגול החדש
שקיבלו מדודה מרים.
לאחר מכן לקחה את תיקה והתחילה להתקדם לעבר בית הספר, וכאן
מתחיל סיפורנו...

''טרררטררר...'' נשמע הצלצול. ''כולם להיכנס לכיתות, ההפסקה
נגמרה'', צעקה המורה שוב ושוב.
''תסתכלו עליה יושבת שם לבדה, מתרחקת מכולם, לא מנסה להתחבר עם
אף אחד, זה די ברור למה אין לה חברים, לא?!'' הייתה חוזרת מירי
על משפט זה מדי יום, בכדי להזכיר ליערה, שלא תשכח, עד כמה לא
מקובלת היא כאן, בכיתה, בחברת הילדים.
בשעה הראשונה מר כהן נכנס לכיתה, כהרגלו מדי יום שלישי בבוקר,
בכדי ללמד ספרות.
באמצע השיעור גברת בלוך, סגנית המנהל, נכנסה והודיעה:
''תלמידים, לכבוד יום המשפחה עליכם לעשות עבודה על החיים בתוך
משפחות שונות ברחבי הארץ. תוכלו למצוא חומר באינטרנט,
באנציקלופדיות או מחברים, מובן?''
התלמידים הנהנו בהסכמה.
השעות עברו, גם ההפסקות לא היו משהו, והנה חלף לו היום, ויערה
חוזרת הביתה.
''אבא? אבא?'' היא קוראת אך אין מענה.
''אביך לא נמצא, יצא מוקדם, יחזור מאוחר בערב'', הסבירה
המטפלת, ויערה העלתה פרצוף חמוץ.
''את יודעת שאביך אדם עסוק מאוד, הוא צריך לממן את הבית, להביא
אוכל'', הוסיפה המטפלת.
''אני יודעת...'' אמרה יערה, ''אבל לפעמים הייתי רוצה שהוא
יהיה כאן איתי...'' ועלתה לחדרה.
היא פתחה את היומן כדי לראות את השיעורים, אך כל שהיה רשום
בכתב ברור וגדול: ''לעשות עבודה על משפחות ברחבי הארץ''. יערה
החליטה שמוטב לסיים עם העבודה הזאת כבר עכשיו, גם ככה אין לה
מה לעשות.
''אורח חיי משפחות שונות בארץ'', הקלידה בנענע. מהחיפוש עלו
אתרים שונים, בראשון דיברו על מספר הילדים הממוצע למשפחה
והשוואות למדינות אחרות, בשני כיצד להעשיר את חיי המשפחה וכל
מיני טיפים לחיים טובים. האתר השלישי צד את עיניה - ''אלפי
משפחות מתחת לקו העוני, אלפי ילדים מוכים בכל יום, לאנשים אין
אוכל'', קראה בקול רם לעצמה.
''זה האתר שאני צריכה'', אמרה ונכנסה.
עיניה חשכו. באתר היו תמונות ומאמרים על משפחות מכל רחבי הארץ,
משפחות שחיות ברעב, בצפיפות, בדוחק, בעוני.
יערה החלה לרשום:
''למרות שלפעמים נראה, לא הכול טוב. ישנן משפחות בארץ אשר בהן
בני המשפחה מנהלים עסק מצליח, או המציאו איזשהו מוצר שהרוויחו
מיליונים בעזרתו, אך ישנם גם מהצד השני, אנשים שישנים על קש
הולכים לעבודה עם שכר של 100 שקל לחודש וחוזרים למשפחה בעלת
ארבעה ילדים אשר רוצים לאכול, להרגיש את טעם האוכל בקצה לשונם,
אך מסתפקים במעט לחם, ואם יש מזל - בתוספת מרגרינה.
ישנן משפחות בהן הופרו הזכויות של הילדים. ההורה (לרוב האבא)
מתעלל נפשית, פיזית או מינית...''
כך המשיכה לרשום את כל מה שעולה לה בראש יחד עם כאב חד שפילח
את גופה לאחר כל מילה שכתבה.
היא סיימה בבקשה לעתיד טוב יותר, ושהרשויות ידאגו למשפחות אלה,
ושהיא מקווה בכול לבה כי עם הזמן הכול יסתדר.
''איי, אני עייפה''. השעה הייתה שבע, חמש שעות עבדה על העבודה
הזאת, מהרגע שהגיעה הביתה ועד עכשיו. ''איך שהזמן טס...''
מלמלה לעצמה וירדה לאכול. ''טוק טוק'', נשמעה דפיקה בדלת.
''אבא!'' נשמעה צעקה מפיה כאשר פתחה את הדלת וראתה כי אביה,
הוא ולא אחר, עומד לו בפתח.
''ביקשתי להשתחרר מהעבודה מוקדם, כי אני צריך להיות עם הבת
שלי'', הוא חייך חיוך רחב, ויערה חייכה חזרה.
לאחר שהספיקו לחרוש על כל משחקי הבת והאב הקיימים בעולם, דיברו
קצת, וכל אחד פנה לחדרו לישון.
''נו... רק עוד קצת'', התעקשה יערה.
''השעה עשר ומחר יש בית ספר'', הסביר לה אביה.
''אוקיי... לילה טוב, אבא.''
''לילה טוב, מתוקה.''
לפני שיערה נרדמה חשבה לעצמה על העבודה שעשתה היום ועל בקשתה
הקודמת ל''משפחה שלמה'', והבינה כי לא רק המשפחה השלמה היא
המשפחה המאושרת.
ונרדמה עם חיוך.