לא יודעת מה אני יכולה להגיד, איך לעודד... חוץ מהמילה אוהבת
שום דבר לא יוצא... שומעת את המצוקה בקול, רואה בדמיון שלי את
הדמעות בעיניים ונשבעת שאני לא אתן לך לבכות... ואז שואלת את
עצמי מה אני יכולה לעשות, איך יכולה להקל, מה אני צריכה
להגיד... כדי שלך יהיה קצת יותר טוב... קצת פחות קשה, קצת יותר
וקצת פחות מכל דבר...
מנסה להעניק את הכי הרבה שאני יכולה, מנסה לקוות שזה גם
מספיק... יודעת שזה לא...
רוצה לבקש מההוא שם למעלה דבר אחד, לא בשבילי, בשבילך... ושוב
קשה לדבר... כי לשמוע את הדמעות בקולך, לשמוע את הכאב, לשמוע
את השבירה... ואז אני מחליטה שהדבר שאולי אתה הכי צריך זה פשוט
לדבר... להוציא את הכל, את כל מה שמעיק... ואז אני מצד שני
מחליטה שאולי מה שאתה צריך זה דווקא רגעים של לבד... של אתה עם
עצמך אבל אז חושבת שוב ואומרת לעצמי, שאני פשוט לא מסוגלת
לעזוב, שאני לא מסוגלת להפסיק לדאוג, שאני יכולה לנסות לתת
ספייס אבל לא מסוגלת לא לדבר ליותר משבע שעות...
ואני מבינה שאני בעצם פוחדת, מעבר לזה שאני דואגת, אני גם
פוחדת, פוחדת לאבד אותך... פוחדת שתלך לאיבוד בתוך עצמך ותשכח
אותי... אולי זאת סתם אני והחששות שלי... סחיבה של דברים
מהעבר, זכרונות רעים, דברים שאני מפחדת שיחזרו, אהבה ענקית
שאני פשוט לא מסוגלת לאבד...
אוהבת אותך, רק רציתי שתדע, אני תמיד כאן בשבילך גם כשאתה הולך
לאיבוד בתוכך... אוהבת הכי בעולם ואלוהים יעזור... והשנתיים
האלה יעברו, אתה תראה, נסיך שלי...

ממני באהבה עצומה, הנסיכה שלך
12.12.05