קוראים לי אנה, אבל כולם קוראים לי אן.
אני רקדנית בלט כבר... 10 שנים, בערך מגיל 6. כן, אני גם נראית
כזאת, אני גם מנגנת בפסנתר בערך אותו דבר... ילדה טובה של שני
הורים מיושנים, רוסים בעלי חינוך רוסי שמרני... אני כבר לא
מרגישה כל כך ילדה טובה שלהם... ואני כבר לא ממש בטוחה שזה
הגיל...
אני אוהבת לרקוד בלט, אני אוהבת לרקוד בכלל, וזה גם לא ממש
מסתדר עם הפוזה החברתית שלי, האמת היא שאין לי ממש פוזה; בבי"ס
אומרים עליי שאני פריקית מזן מוזר; אני שומעת רוק כבד ומטאל,
לובשת שחור, שיער פזור, עיפרון שחור בעיניים... אחה"צ אני בבגד
גוף לבן, שומעת מוזיקה קלאסית ומתרגלת ריקודי בלט. ואני נהנית
משני המצבים בד"כ.
מוזיקה מניעה אותי, מחדירה לי חיים ליום, שמחה שכזאת, מיוחדת -
גם הקלאסית וגם המודרנית - המטאל.
יש לי חבר מדהים, הוא לא החבר שלי, הוא יותר ידיד אבל בגלל
שאנחנו מכירים כבר המון שנים... הוא נחשב כמו ה"חברה הכי טובה"
שלי, חבר אפלטוני כזה. אנחנו רוקדים יחד בלט כבר כמה שנים...
בעוד שבוע יש לנו מבחן במה נורא חשוב והגברת ברנשטיין תהיה אחת
מהשופטים, היא אחת הפרימות בלרינות הטובות ביותר שהיו עד כה.
המבחן הזה יהיה גם אחד השלבים בדרך שלי להיות פרימה בלרינה.
קבענו חזרה להיום, ג'ק ואני.
ג'ק איבד את החברה שלו לפני יותר מחצי שנה, זה היה ביום ההולדת
ה-18 שלה, הוא נהג בזמן שהיא הרעיפה עליו מאהבתה, לא שם לב
לנתיבו ה"מתלכד" לפתע עם נתיבה של מכונית לכיוון השני. הוא יצא
ללא פגע, חוץ מנפש פצועה אבל היא נהרגה במקום. הוא מאוד מרוחק
מאז, היה צריך המון תמיכה... הייתי אצלו המון זמן, חודשיים
דבוקה אליו, תומכת בו, עוזרת לו - איתו. הוא כבר יותר בסדר ואף
פעם לא הפסיק לרקוד, הערצתי אותו על זה. (מצחקקת בעצב)
ג'ק, או אלוהים.

כן, קוראים לי ג'ק. זה התחיל מהיום שהיא נכנסה אלינו לסטודיו,
לבושה כולה בשחור ועיפרון בעיניים, מנערת מעליה את סימני
המסתורין של הגותיות המטאליסטית שעליה, מתפשטת לאט ובבושה.
מגלה בגד גוף לבן, נעלי בלט בהירות, אוספת באדיקות עדינה את
שערה, גופה דקיק וגמיש - נערת בלט מיומנת.
אנה.
היא הייתה מדהימה, היא לא נענתה לחיזוריה העיקשים שלי אז
התחברתי אליה, היא התייחסה אליי כאל ידיד טוב שלה, וזהו. באיזה
שהוא שלב התייאשתי ופניתי לדנה, דנה הייתה נורא פתוחה ומבינה.
היינו חברים המון זמן וביום הולדת שלה... אה... עשיתי תאונה,
אני לא ממש רוצה לדבר על זה, הייתי אידיוט גמור... - אני בחיים
לא אצליח להתנער מהאשמה - אני הרגתי אותה... אתה מבין את
זה...? היא הסיתה אותי מהכביש, לא שמתי לב...
אבל אן כל הזמן הייתה לצידי... באיזה שהוא שלב נגמרה לי
הסבלנות מבינים?! זה הלך לעזא -

היי, קוראים לי אן...
זה לא השם שלי, אבל ככה כולם קוראים לי... יש לי ידיד ממש טוב
- ג'ק. ואנחנו מתאמנים כל יום, רוקדים בלט, יש לנו מבחן במה
מאוד חשוב... אתמול הכל יצא משליטה... הוא עשה מעשה נוראי...
אני לא ממש יודעת מה לעשות... קבענו חזרה, היינו לבד בחדר
חזרות והוא התחיל להתחרפן... הוא כל הזמן הגביר את הקצב יותר
מדיי, הוא ציטט משהו הזוי שהגברת ברנשטיין אמרה פעם: "ככל שבגד
הגוף צמוד יותר,רוקדים טוב יותר; תרקדו בעירום מצידי, רק תרקדו
בשלמות!" זיהיתי את ההצעה וסירבתי לה, הוא הגביר את הקצב יותר
ויותר והכתיב את הריקוד, שינה אותו... הוסיף תנועות לוכדות
וארוטיות יותר שלא היו קשורות לריקוד שהיינו אמורים לרקוד...
הוא התחיל להכתיב א -

אני רוצה לספר לך על הסיבה שאני פה... אני לא ממש יודע איך...
זה היה בחזרה אחת, אני הגזמתי, היא שיגעה אותי... תמיד הייתי
מטורף עליה. אנחנו רוקדים בלט כבר כמה שנים, היא סמכה עליי,
הייתי החבר הכי טוב שלה ופתאום בגדתי בה ככה...
אני... הצעתי לה ריקוד בעירום, היא סירבה מן הסתם... הריקוד,
המוזיקה, הטריפו אותי... הגוף שלה בידיים שלי, נכנסתי לאקסטאזה
חושנית ומטריפה, הפשטתי אותה... תוך כדי ריקוד...  זה היה נראה
בהתחלה כאילו היא בכלל לא מתנגדת בהתחלה, זה גרם לי לחשוב שהיא
רצתה את זה כבר כל הזמן הזה שחשבתי על זה... למרות שידעתי שהיא
לא... לא רציתי לחשוב על זה... סירבתי לחשוב על זה... ובאמת
באותו רגע לא חשבתי... המוזיקה הייתה ממש חזקה פתאום בראש שלי,
דפיקות הלב שלי ושלה התאחדו למעין קצב נוראי ומושלם... היא
בכתה...
היה לה מבט מבועת בעיניים אז לא הסתכלתי... דמעותיה נשרו על
ריצפת הסטודיו הקרה.
אני שונא את עצמי על זה...
איך בנאדם יכול לעשות דבר כזה לחברה הכי טובה שלו...? איך
בנאדם יכול לעשות דבר נוראי שכזה... אני בנאדם נורא... איך
אפשר לעשות את זה בכלל למישהו...

"האמון נבגד... אני לא מסוגלת יותר לסמוך על אף אחד...
הכתיבה... אני לא מצליחה יותר... לא יכולה לכתוב יותר... שלא
לדבר על לרקוד... לכתוב...
אל תבקשו ממני לכתוב על מה שהיה...

אלוהים הלך להכתיב למישהו אחר..."