פרק א'
נורא פחדתי שהיא לקחה ממני את המילים לתמיד, שהיא לקחה ממני את
היכולת לכתוב, אבל היום זה חזר.
שנות העשרים ברחוב קטן בניו יורק, הוא עומד בפינת הרחוב
במכנסיים כהים עם כתפיות וחולצה לבנה, כובעו השמוט מצל על
עיניו מאורו של פנס הרחוב וסיגריה מעשנת תלויה לו בזווית הפה.
והיא, בחצאית מידי וחולצה לבנה גם כן נשענת עליו, מתרפקת, והוא
כורך את זרועותיו סביבה, קולה של בילי הולידי צף ברקע חם
ואמיתי.
אז ידעתי שהשתחררתי ממנה ואם לא בדיוק אז לפחות בערך.
היא היחידה שהצליחה למלא את החור השחור שנפער בתוכך, אותו אחד
שכולם מדברים עליו כשהם בודדים, אצלי החור אף פעם לא התמלא עם
אף אחת תמיד נשאר לי קצת ריק ממנו יצאו המילים, רק אנה מילאה
את כולי.
היכולת הזו שיושבת בתוכי מהבוקר גרמה לי מסיבה בל שהיא להרגיש
טוב לבד, רציתי להגיע הביתה, להשאיר את האורות כבויים ולפתוח
את החלונות, לתת לאור של פנסי הרחוב להציף את החדרים.
מערכת הסטריאו נותרה על התחנה שמשדרת בלוז ישן ואני מזגתי לי
כוסית רוסו עם קרח.
אבל כל סיפור צריך להתחיל מהתחלה ולכל אחד צריך להיות הרגל
מגונה.
אנה ואני הכרנו מילדות ונראה כאילו אהבנו אחד את השני מאז
ומעולם. ככל שהשנים עברו האהבה נראתה יותר מציאותית ואז בליל
קיץ אחד, כשהכוכבים זהרו באלפים בשמיים, הוצאנו את השלמות
מהכוח אל הפועל. חמש שנות פער כווצו לחמישה ימים בנשיקה אחת
באותו הרגע. "אף על פי כן נוע תנוע'' הפך ללא רלוונטי, הכל
התחבר, נהיה הגיוני.
בדיוק שלש דקות אח"כ היינו באמצע הריב הראשון, אך משום מה זה
לא גרע כהוא זה. האנטי-תזה לדרמה הרומנטית מבית היוצר של ארצות
הברית של אמריקה הייתה אנחנו, אהבה אמיתית אתם יודעים, כמו
בחיים. עם הרבה מריבות, בכי, חילוקי דעות, עקיצות וסרקזם (כמו
שאמר פעם משהו חכם, שני אנשים שכבולים אחד לשני לא יכולים שלא
לפגוע אחד בשני) ומעט מאד רגעים של אושר. אבל אלהים יודע שזה
שווה.
וכמה שהשתדלנו, אנה ואני, לשים בינינו כמה שיותר מציאות, יום
אחד החיים דפקו בדלת וגילו לנו שנשיקה לא באמת הופכת חמש שנים
לחמישה ימים.

פרק ב'
לחצתי על כפתור האינטרקום ושנייה לאחר מכן שמעתי את קולה קורא
לי לעלות. עוד לא עומד על סף דלת הדירה והיא נפתחת, ובהנפת יד
תאטרלית למחצה הוזמנתי להיכנס פנימה.
מנורת קריאה האירה את הסלון בקמצנות כמו שאני אוהב, והיא יודעת
שאני אוהב. באור הקלוש קווי הכורסאות והספה התעגלו והתרככו,
הקרינו חמימות והזמינו.
אני מתיישב על הכורסא האהובה על אנה, בכוונה, אך היא רק מחייכת
בסלחנות חצי חיוך וחושפת שיניים לבנות. היא מוזגת מרטיני
לכוסות רחבות ונמוכות והקרח צלצל בעודו פוגע בקירות הזכוכית.
שעון הקיר צלצל תשע ואני התחלתי לדבר.
אני חדור צורך עז לדבר כי אם אני לא מדבר אני לא קיים ואי אפשר
לראות אותי. אז התחלתי מבריק באנלוגיות מתוחכמות, ממשיל משלים,
ומשתמש במטאפורות מסובכות. אני מדלג נושאים כאילו אין מחר,
ספרות, מוסיקה, פוליטיקה, סרטים, פיסול, ציור...
חותך באזמל ההיגיון, חושף סתירות, הקבלות, השלכות, מדבר
בקדחתנות בלתי נלאית, במרוץ נגד השעון, פותח אלף חלונות אך לא
מביט אפילו באחד.
והיא למולי, במכנס הודי רחב וגופיה לבנה, מאזינה בעיניים
עצומות. אנה פשוט קיימת, כמו הסלע וכמו השמיים מעוררת יראת
כבוד סתומה. הווייתה חודרת אותך ואינך יכול להתעלם. היא רואה
אותך במפולש, עירום ועריה, חשוף.
אט אט זרם הרעיונות השוטף מפי הופך לטפטוף דליל ואז פוסק ואנה
מחייכת קמה ובדרכה אליי מדליקה את הסטריאו. מוסיקה קובנית
מפעפעת מהרמקולים ומציפה את הסלון הקטן, היא מגיעה אליי
ומתיישבת בחיקי, מסירה את משקפיי ומניחה אותם בנקישה עדינה על
שולחן הקפה.
ראשה המונח על כתפי תר אחר פיסת בשר חמימה והשקע שבין צווארי
וכתפי מתאים עצמו לתבנית פניה.
אצבעותיה הארוכות החלו מלטפות את כפות ידיי והעצבות שקרנה ממנה
נמהלה במוסיקה לקוקטייל משכר, שתיקה.
אור הבוקר חדר דרך החלונות חסרי הווילונות של אנה ואנו
התעוררנו לתוך אותה שתיקה ששקענו אליה, גופותינו כאבו לאחר
לילה שלם באותה התנוחה, אך לא זזנו. האור הלך והתגבר ובתוכי
הלכה והתגברה תחושה של חוסר נוחות, נעתי בעצבנות אך משקל גופה
של אנה לא נתן לי לברוח לחדר האפלולי, או אפילו להתכסות בשמיכה
שתגן עלי מהאור.
את השמיכה, ביקשתי מאנה, וקולי לבש גוון של ילד קטן, אנה נדה
בראשה לשלילה אך הקיפה את ראשי בזרועותיה.
חצי שעה לאחר מכן כבר לא יכולתי לסבול את האור. קמתי, מרים
בעדינות את אנה איתי, מניח אותה בחדר השינה ליקיצה איטית.
במקלחת אני רוחץ את פניי משיירי השינה, מצחצח שיניים ומעביר יד
רטובה על שיערי הקצוץ, רוח תועה שנכנסה מחלון המקלחת מקררת את
ראשי ומעירה אותי לגמרי. חוזר לחדר השינה, אני רוכן אל עבר
פניה שמופנות ממני והלאה, בתנועה חדה ופתאומית היא מפנה את
ראשה אליי, פוערת את עיניה הכחולות אפורות ונועצת אותן לתוך
פניי.
אני נרתע כנשוך נחש והיא, פורצת בצחוקה המתגלגל הצרוד עדיין
משנת הלילה, מושכת אותי, הנעלב, אל המיטה. ראשי אחוז בין ידיה,
היא מנשקת את פניי בנשיקות קטנות מרפרפת על עיניי, אפי, שפתיי,
ומיד מתהפכת, נדחקת אילי ומושכת את זרועותיי סביבה.
אני מחכה שהיא תירדם שוב וקם בעדינות, מעמיד מים לקפה ויושב
להתחמם בקרני השמש הראשונות עד שאשמע את שריקת הקומקום.
הקפה הטרי מריח כמו שמש ואדמה, כפית אחת לכל כוס ומים רותחים.
ניחוח הקפה החלוט מתפזר בדירה עובר חדר, חדר מתקדם בשיטתיות עד
לחדר השינה מקדים אותי ומעיר בעדינות את אנה, אני מגיע מיד
אחריו עם שני ספלים, אחד מתוק ואחד מר, אחד בשבילה ואחד
בשבילי.
יום חדש מתחיל.

פרק ג'
קבענו בבית הקפה הקבוע שלנו בשמנה ושלושים בבקר לשיחה. אני לא
יכול לומר שלא ראיתי את זה בא, למעשה, זה היה כמעט בלתי נמנע.
אבל זו הייתה פרידה קרה, הגיונית ומחושבת, נטולת רגשות כמעט.
כמו תמיד אני מגיע קצת לפניה, והקפה מקרין חמימות וביתיות כמעט
כמו בתי הקפה בסרטים הצרפתיים ישנים, אנה מגיעה ומתיישבת,
המלצרית הקבועה שלנו מאירה לנו פנים למרות השעה המוקדמת של
הבקר והאספרסו עשוי היטב.
הכל כאילו עומד ביחס הפוך לשיחה המתממשת ובאה.
אני לא יכול לחיות עם הידיעה שאת הולכת להשתנות, פתחתי ואמרתי,
אני לא מסוגל להתמודד עם חוסר וודאות, רק הידיעה על העתיד הלא
ברור עושה לי רע, המשכתי, אני חושב יותר מדי, אני לא ישן
בלילה, אני מנתח כל צעד שלך, כל מחווה, בניסיון נואש להבין לאן
את הולכת.
"כשאני הייתי פונה אליך עם בעיה," היא מתריסה נגדי תחילה אך
מיד נרגעת, "ידעת לחבק ולומר לי אני פה ונוכל להתמודד ביחד,
התבוננת בעיניי ואני נתתי לך להיכנס פנימה. עכשיו אתה סוגר
אותי בחוץ, לא מאמין ביכולת שלי לעזור לך או לקבל אותך כמו
שאתה." היא מסיימת שלווה, בפנים קפואות.
אני שותק וכובש את פני בספל הקטן באשמה לא מוסתרת, כי אני יודע
שהיא צודקת ואני עושה איפה ואיפה אבל אני גם יודע שאני לא יכול
אחרת.
ואנה שותקת, כי היא יודעת שהיא צודקת, אבל היא גם יודעת שאני
לא יכול אחרת.
בפתח בית הקפה היו אלו לחיצת יד מנומסת והפניית גב, שהיוו את
החתימה הסתמית מדי של מערכת היחסים שלנו.
ניחוח הבושם של אנה הלך ונמוג עם כל צעד שעשיתי לתוך אוויר
הבקר הקריר ואיתו נמוגה דמותה. משום מה תחושת הקלה הציפה אותי
בעודי צועד ברחוב, השמש חממה את האוויר, העלים של עצי השדרה
היו ירוקים מתמיד והרחוב דמם, כאילו החליטו כולם שהיום שבת ולא
היום שבו אהובתי ואני צעדנו בדרכים נפרדות.
בשלושת השבועות שלאחר מכן הייתי מאושר, שבועות של מימוש עצמי
קראתי להם, שבועות של הכחשה קראה להם אורית, החברה הכי טובה
שלי, וכמו תמיד הן תמיד צודקות.
על תחושת ההקלה והשחרור השתלטה תחושת דכדוך בלתי מוסברת,
פשפשתי בתוכי כדי למצוא את הסיבה לעצב המנותק הזה, ומצאתי
אותה. קראו לה אנה.
והיא הייתה כל כך יפה בעיניה הכחולות אפורות ובשערה השחור
הקצוץ הרך כפרוותו של דוב.
היא הכאיבה לי בקטעי זיכרונות, בצחוק שצלצל באוזניי, בחיוך
התמים שחימם את הפנים היפות, באצבעות הארוכות בעלות הציפורניים
הקצוצות שהיו מלטפות אותי בליטוף רך, בחיבוקים ארוכים ובדמעה
בודדת.
ואם המחשבות הבריחו את השינה בראשונה הגעגועים היו אלו שהבריחו
אותה באחרונה, וסופו של עניין שנשארתי עייף. עייף מגעגועים
ועייף ממחשבות, עייף מהעולם ועייף מעצמי, מחוסר היכולת לקבל
שהרחיקה ממני את אנה, אולי לתמיד.
עייף ועצוב פרצתי בבכי כמו ילד קטן ונרדמתי על המיטה באפיסת
כוחות.