הכל התחיל בגלל שהיה לי קר בידיים. כלומר, הידיים שלי היו
חמות, אבל עדיין היה לי קר בידיים. ריק. כאילו משהו חסר, ולא
באמת חם, אפילו אם נשרפים.
תחבתי את ידיי לכיסים והלכתי אל עבר נקודה דמיונית ברחבה. לא
באמת שמתי לב לאנשים מסביב, אבל נראה לי שהם לא ממש רצו להיתקל
בי, בכל זאת לא בחור קטן. הגעתי לאותה הנקודה, עשיתי סיבוב של
45 מעלות דרך כתף שמאל, בחרתי נקודה נוספת והתחלתי לפסוע.
צעד אחד. שניים. ארבע עשר. עשרים ושבע. שלושים ותש...
"הממ...", הממתי לעצמי. איפה הנקודה?
לקח לי בדיוק שניה להבין שהנקודה כנראה עדיין שם, אבל מישהי
מסתירה אותה. הרמתי את עיני, וראיתי אותה. כלומר, לא בדיוק
אותה, אלא את עיניה. גדולות. מאוד. בדיוק כמו שאני אוהב. היא
הסתכלה עלי, ואני בהיתי בה, לא יודע למה לצפות. היא הוציאה את
ידיה מכיסים, והושיטה לי אותן. "גם לך קר?", שאלה. על פרצופי
גדל חיוך מטומטם, ולא ידעתי מה לומר, אלא רק הנהנתי. היא לקחה
לי יד אחת, ואז יד שניה.
"אז איפה הנקודה שלך?", שאלה. נאלצתי להפסיק להתבונן בעיניה
ולזרוק מבט אל עבר הנקודה שנשארה בודדה והסתכלה עלינו בתדהמה
קלה. "עדיין רוצה ללכת לשם?", שפתיה אמרו. סובבתי את ראשי לאט
לאט משמאל לימין וחזרה, ועצמתי את עיני לרגע. "אז בוא". אז
באתי.

הרבה מים בטוח לא זרמו מאז. התקופה המאושרת בחיי. כבר לא היה
לי קר, ולא היה לי בודד. היא נהגה להסתכל לי לתוך העיניים,
והכל מסביב היה נעלם. קיטש לא נורמלי, אה? אז זהו, שכן. תמותו
מקנאה. או שלא.
לא הכל היה יפה. היה משהו שהציק לי. יותר נכון, הייתה מישהי
שהציקה לי. הנקודה. לאט לאט, בודאות די מוחלטת, ידעתי שאני
אהיה חייב לחזור לנקודה הזאת, כדי לסגור מעגל. שאלתי את
עיניים, "רוצה לבוא לבקר את הנקודה? היא מרגישה לבד, ואני חושב
שאסור לי להשאיר אותה במצבה כל כך הרבה זמן, כי הרי אם משאירים
נקודה לבד, ללא השגחה, לא יהיה קו שיתחבר אליה, ואז כל הציור
ילך פייפן". עיניים הבינה אותי, ארזנו את התיק, ויצאנו לדרך.
לא שהדרך הייתה ארוכה, כולה 10 דקות הליכה, אבל עדיין, חייבים
לארוז תיק אם הולכים לסגור מעגל.
הרשו לי לסטות מהנושא לרגע, תיק זה דבר חשוב. אמנם מגבת זה
הדבר הכי חשוב לטרמפיסט, אבל המטיילים המקצועיים חייבים תיק.
הרי בתיק אפשר לשים המון מגבות, אם ממש צריך, ואפשר לאסוף
דברים על הדרך. מעבר לכך, בתיק אפשר לשים אוכל, שתייה, ספרים,
ארנבות, מה לא? ואפשר לעטוף את כל הדברים האלה במגבת, אם ממש
רוצים. אז תזכרו, אם הולכים לאנשהו, במיוחד לסגור מעגל עם
הנקודה, חייבים תיק. ובחזרה לסיפור.
הגענו לנקודה די מהר. הסתכלתי לעיניים בעיניים ושאלתי אותה האם
היא רוצה להגיד לה גם שלום. עיניים לא הגיבה, אז הבנתי שהיא לא
רוצה. ניגשתי לנקודה, ואמרתי לה יפה שלום. "תודה שהיית שם,
נקודה!", צעקתי בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע. הנקודה חייכה
בערמומיות, הסתובבה ונעלמה. גם אני הסתובבתי, ניגשתי לעיניים,
וראיתי שהעיניים שלה אדומות.
לאט לאט היא סיפרה לי שהיא לא רוצה לקחת לי את הידיים שוב פעם.
הידיים שלה כבר שייכות למישהו אחר. "עיניים שלי כבר לא שלי",
חשבתי. זאת הבחירה שלה, ואין לי מה לעשות עם זה. ניסיתי כמובן
לשכנע אותה, אבל עיניים הייתה נחושה בדעתה. רק הסתכלה עלי
בעיניים אדומות, עיניים שרוצות לספר משהו, אבל לא מסוגלות.
עיניים.
ואז היא הסתובבה והלכה. ואני, תוך כדי דמעות, שמתי לב שהנקודה
לה אמרתי שלום, סגרה מעגל. מעגל אשר נשארתי בתוכו, בזמן
שעיניים הלכה. מעגל אשר ממנו כבר אי אפשר לצאת. מעגל אשר לתוכו
אפשר רק לחזור.