[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אמיר דולב
/
אוהב את זה כשזה מסתדר

החדר האפל מואר באור נרות, מרצדים ומרקדים לרוח הערב הקרירה של
סוף נובמבר שנושבת מהחלון הפתוח. השמיים בחוץ מכוסים בערפל
סמיך שלא מבשר על בוא הגשם. הערפל מבודד, מייחד. על השולחן
המסודר מונחים מצית, חפיסת שוקולדים עגולים ומתוקים, קערת
גלידה, שני בקבוקי בריזר בטעמים, ושעון שמראה על השעה המאוחרת.
מן הקירות בוקע קולו השקט של ברייאן אדאמס, שמקשט את החדר
בצלילים ומנגינה. ריח של קטורת חודר לאף, ממתיק את האוויר.
נעים.

על המיטה הגדולה פרושים מצעים כחולים ועליהם כריות קטנות
ורכות. זוג עיניים כחולות מביט בזוג עיניים חומות. שער ארוך
ורך מסורק בעדינות על ידי ידיים מעט גסות. זיפים קצרים מתחככים
באצבע דקה. מעט מאד מילים נשמעות.

בראש עוד נמצאת תמונה מטושטשת של הבאר בו שהו לפני שעה קלה,
הריח של הנרגילה ושל הקפה המתוק דבוקים לבגדים, דמותה של
המלצרית עוד קיימת אך היא בדרכה להעלם ולהישכח. במכונית הקטנה
בחנייה עוד מתגלגל צחוק קטן שהשאירו אחריהם. הבית כולו רדום,
ורק העיניים מביטות ובוחנות.

הידיים מתקרבות, נוגעות בקצות האצבעות אחת בשנייה. האחיזה
מתהדקת ברכות. היא נרתעת קצת, והוא ממשיך ללטף את שערה בידו
השנייה. מראות הנפש החומות מגלות את החשש, את חוסר הביטחון מן
הרגע המתעצם והולך. המראה הכחולה רגועה, שלווה כים אחרי הסערה,
מנסה ללכוד ולהרגיע את העיניים שמולה. שיר שקט נוסף מתנגן
ברקע, והפעם אלה טריין.

היא שעונה על הקיר עכשיו, הוא רכון לעברה. הם מוארים בנרות,
שניהם יפים, צעירים. אור הנרות מסתיר את הפגמים המעטים ויוצר
תמונה פסטורלית, של נערה תמה שמלטפת את שערו של בחור בלונדיני.
הוא מקרב את אפו לשלה, והם מתחככים מעט. הוא לוחש לה משהו לא
ברור, אבל היא מחייכת. שפתיים תפוחיות מרפרפות. רק לרגע. רק
עוד רגע.

הם נצמדים, שפתותיהם מתהדקות לצליליו של אלטון ג'ון  בשיר שקט.
ידיהם ממשיכות לאחוז אחת בשנייה, נוצרות בתוכן את הרגע הזה. את
הנשיקה הלא ראשונה הראשונה. הראשונה בה הרגישו. הוא מרגיש אותה
שונה, היא שוכחת מהחששות ומתמסרת לרגע המתוק והנעים. הם שכובים
על המיטה בחיבוק רך של ידיים, שפתיים וגוף. הרגע מתארך ונראה
כמו נצח נהדר.

השעון מתקתק את תקתוקו האיטי, והם במחול רגוע ויפהפה, נוגעים
קלות אחד בשני, השפתיים מרפות ונצמדות בתאום נהדר. הלילה עוטף
אותם בשמיכה של ערפל סמיך ונעים, הנרות מקשטים אותם והם לא
רואים כלום ומרגישים הכל.

הוא יושב לבד עכשיו, אחרי הכל. כשהכל נגמר, הנרות נכבו, והערפל
התפזר. היא כבר לא לידו, והיא לא תהיה לידו. לא עבר הרבה זמן.
עבר נצח. הוא יכול לדמיין את זה במוחו. איך הוא אוהב את זה
כשזה מסתדר. יום אחד זה יסתדר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לי שאלה
קיומית שאני
דורשת עליה
תשובה.
איך אני אמורה
לדעת אם זיוני
השכל שלי באמת
יתפרסמו כאן או
שלא ואז זה
בבחינת אוננות?


(שמרנית מודאגת)


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/2/06 20:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמיר דולב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה