פחד, פחד טהור טבוע בו. פחד מכל פיסת זמן וקיום אפשרית, פחד לו
ולסביבתו.
תמיד הוא חשב שאין לו ממה לפחד כי הסוף ידוע. השאלה הגדולה אשר
נשגבה מבינתו היא איך הוא יגיע לסוף? נכון לעכשיו, עד עתה, הוא
חושב שהוא יסיים את חייו מושפל, בודד וחסר כל.
אהבה, יותר מכל, הרגיש חוסר בנוכחותה.
בעודו הולך ברחוב האינסופי, חש בעוד טביעת נעל טבועה במסטיק
המוצמד למדרכות הרחוב. כמו המסטיק, גם הוא הרגיש שדורכים עליו,
וככל שדורכים עליו יותר, גם הוא, כמו המסטיק, מרגיש שהוא נצמד
יותר ויותר לבטון שסוגר עליו מהצד השני.
זוגות זוגות הם הלכו ברחוב, יפים, צעירים ואוהבים, חלקם עם
ילדים קטנים אשר גרמו לליבו לרצות להספיק עוד פעימה ועוד
פעימה, אבל הוא, כמו ליבו, הרגיש נבעט ממחזור החיים הזה.
כעבור שנים אחדות הוא ראה אותה, פלג גופה העליון היה חשוף
כאילו רצתה שמישהו יגש לליבה ויחשוף את כולה. אנשים עשו בה
כרצונם, והוא לא יכל להתעלם מהדמיון ביניהם.
בפעם ראשונה בחיים שלו הוא החליט לעשות צעד נועז. הוא לקח אותה
הביתה, בלי שום ערעור או חרטה הוא הניח את גופה הרטוב על שולחן
המטבח והחל לעשות בה כרצונו. תחילה הוא הוריד את כל העטיפות
המיותרות שהיו עליה, ועם הזמן שחלף הוא רק רצה עוד ועוד, אבל
הוא ידע שזה הולך, כמו החיים, להיות סיום דומה. זו היתה מנת
הפלאפל הטובה בחייו.
כמו הפלאפל, גם הוא הרגיש שהוא נכנס לאמבטית שמן כל פעם שהוא
ראה אותם הולכים ביחד, יד ביד, נחשקים, אוהבים, וקיווה שברגע
שיהיה מוכן לאהבה כזאת הוא יצוף עם עוד פלאפלית תועה.