אני ממשיכה ליפול.
ליפול לתוך הבור העמוק הזה של חוסר האונים.
למה לא ניסיתי לצאת עוד כשיכולתי?
כשעוד הייתי קרובה ליציאה?
עכשיו זה כבר אבוד.
מאוחר מדי.
שקעתי לתוך זה.
ואני מרגישה כל כך אבודה.
כל כך מבולבלת.
כל כך... מיואשת.
לא יודעת מה לעשות.
לא יודעת מי אני.
לא יודעת מה אני.
לא יודעת לאן אני פונה.
או מה אני רוצה.
או מה אני מרגישה.
או מה אני חושבת.
כל כך... לבד פה.
כל כך קר.
פה למטה אין אף אחד שיחבק אותי ויחמם אותי, ויסיר ממני את
תחושת הריקנות והבדידות הזאת.
את הקור המקפיא הזה.
הם כולם שם.
למעלה.
נהנים ושמחים.
לא מודעים לכך שאני פה לבד.
למטה.
באפלה.
שלאט לאט הורגת אותי.
ניסיתי לעלות.
באמת.
ואפילו מספר פעמים.
אבל כל פעם נפלתי למטה בחזרה.
יותר עמוק.
אני מפחדת.
אני רק עלה בענף שלם של עלים.
אני רק... אני.
אני לא רוצה להיות אני.
זה מפחיד.
אני מפחדת.
מעצמי.
מהכל.
מכולם.
לא יודעת מה לעשות כבר.
באמת שלא.

מישהו יכול להציל אותי? בבקשה?