סיפורנו מתחיל בהיה היה, ככל שאר הסיפורים להם התוודענו
בהיותנו קטנים.
ביישוב קטן בדרום, בין גדרה לאשקלון, אוזניאל, כך אותו מכנים,
(את השם המקורי איש אינו זוכר, רק ידוע שפרח מתודעת האנשים אי
שם בתחילת שנות השמונים),
ובכן, באותו יישוב התקבצה אוכלוסייה מיוחדת, יש לומר,
דיירים מכל שכבות הקשת המוסיקלית, כל אחד מהם - שם דבר!
והחיים התנהלו על מי מנוחות, לרווחת כלל התושבים,
שלמדו לחיות בהרמוניה של אוקטבות וצלילים.
בקצה המרוחק של היישוב חיה באושר משפחת סופרן,
האם נגנית קלרינט מהוללת והאב מנצח מפורסם.
האהבה בין השניים פרחה ורק דבר אחד חסר,
צאצא, שיישא עמו את שם המשפחה המפואר.
רצה הגורל ולאחר זמן קצר, נולד במזל למשפחה בן זכר.
וכיאה למסורת שרווחה אז באוזניאל,
לפיה על תינוק ללמוד לזהות נעימות לפני שילמד ליילל,
לא חסכו ההורים בדבר ואף נהגו ביד קשה,
לו רק יכלו לצפות את גודל הבושה...
אוזני התינוק הרכות סירבו באופן רדיקלי
להאזין לכל דבר בעל הקשר מוסיקלי.
אפילו השכנים נרתמו לעזרה בבקשה להציל,
פרטו על מיתרים, לא הניחו לקלידים, אך ללא הועיל.
הכל כבר כמעט אמרו נואש, עד שלזוג שנסון הבליח רעיון חדש.
לא מזמן קראו בעיתון כתבה על נגן עוגב,
שהסב מקצועו לעורך דין ונאלץ להסיר את אוזניו.
וככל הידוע מאז אותו יום מייאש,
ממתינות האוזניים בסבלנות לדורש.
ביגון קודר ובצער רב, נאלץ התינוק להיפרד מאוזניו.
ואלו עזבו את אוזניאל בבושת פנים, או אוזניים, יש לומר,
מלאות חששות ומתרפקות על העבר.
שלא תבינו לא נכון, אוזנינו היקרות בהחלט נהנו ממצבן החדש,
מסיבות בכל לילה וטיולים כל סופ"ש.
אך הזמן את שלו עושה והבדידות מלווה,
ואוזנינו המותשות נואשו לאהבה.
כך החליטו להיעצר בישוב אלמוני בשם...
ישובות על האספלט, המתינו לתשובה.
בו ברגע התקרבה משפחה, שני הורים ותינוק,
צוחק בהנאה, נראה כזה מתוק.
בספונטניות החליטו האוזניים שזה עכשיו או לעולם,
קפצו על הרך וקיבעו את מקומן.
ומאז ועד היום, שלובים חיי הנער באוזניו,
עם תכונות רבות וטובות אך ללא חוש קצב ומקצב.


מוקדש באהבה לאדם מיוחד, ללא אוזן מוסיקלית...