סיפור קצר על התמודדות עם הפחדים הכי עמוקים

"הלו?"
"ערני, מה קורה?"
"הכל טוב, איך אצלך?"
"היא בהריון..."
"מה?!"
"הכנסתי אותה להריון לפני שבועיים..."
"אתה צוחק עלי... די כבר יה הומו."
"לא צוחק איתך, אני לא יודע מה לעשות..."
"רציני?"
"עוד פעם אחת אתה שואל אותי ואני מנתק לך! לא יודע... ראיתי
שהקונדום נקרע, אבל אמרתי, חלאס! יש זוגות ששנים מנסים להכנס
להריון, מה, היא תיכנס מזה?"
"די כבר, אני יודע שאתה עובד עלי!"
אז ניתקתי לו...
מה, יש לי כוח למשחקים שלו, הדלת הייתה סגורה, משום מה הרדיו
ניגן שירים של אביב גפן וזה לא עזר בכלל.
התיישבתי על המיטה, והתחלתי לבכות.

"אמא, שבי שנייה."
"יואבי, אין לי זמן עכשיו, היום בערב כל המשפוחה באה לארוחת
שבועות, זה יכול לחכות?"
"לא, ממש לא."
"מה קרה?"
"הכנסתי את מיכל להריון."
"..."
"..."
"עשית מה?"
"אני לא אגיד את זה שוב."
"יואב... כמה זמן אתם..."
"חמישה חודשים כבר לדעתי..."
"והשתמשתם באמצעי מניעה?"
"כן! נקרע... סליחה, אמא."
"אין לך מה להגיד סליחה, לא עשית שום דבר רע, חוץ מלהגיד לנו
קודם, היא לא לקחה גלולות?"
"זה לא עשה לה טוב..."
"אויש, יואבי יואבי... איך הכנסת את עצמך למצב כזה?"
היא המשיכה לדבר, לא ממש מחכה לתשובה.
"אתם מתכוונים לעשות הפלה, כן?"
"לא, אמא, נלד אותו, נגדל אותו, נשתמט מהצבא, נקנה מכונית
וולקסוואגן בצבע כתום סיקסטיז סטייל ונטייל בעולם."
היא נתנה לי סטירה.
הייתי בהלם, אף פעם אמא שלי לא הרימה עליי יד, שלא לדבר על
סטירה בפנים. אמא היא מהאנשים שיחכו בסבלנות שתסיים לדבר ואז
תצעק על כמה שאתה לא אחראי, מהאנשים שהדבר האחרון שהם יחשבו
עליו זה לתת לך סטירה.
העיניים שלי התמלאו דמעות והרגשתי את החנק הזה בגרון, הדבר
האחרון שרציתי לעשות היה לבכות ליד אמא שלי, שתקתי.
"אני מדברת איתך על להביא ילד לעולם, על החיים שלך שישתנו,
ואתה מספר לי בדיחות לא מצחיקות על להשתמט מהצבא, אתה לא
מתבייש?"
"סליחה אמא", גמגמתי, "זה מה שעלה לי לראש, ברור שנעשה הפלה,
עוד לא דיברנו על זה, אבל אין שום ברירה אחרת."
"יש לכם כסף?"
"אתם חוסכים לי שנים כסף, מהיום שנולדתי, ההפלה הזאת יותר
חשובה מכל מכונית שאני אקנה עם הכסף..."
"בסדר יואבי, אנחנו כבר נסתדר עם הכסף."
הלכתי לנקות את הקראטה, הייתי עם דיסקמן, רציתי לשכוח מהכל,
שמתי ride the lightning של מטאליקה ורציתי לזרום, אבל לא
יכלתי, היה כל כך הרבה שקט, המוזיקה ניגנה ואני לא שמעתי כלום.
כמו ילד ישן שכולם צועקים לו שיקום והוא ממשיך בשלו.
רציתי להתקפל בפינה, אבל אסור, חייבים להמשיך.

"מה זאת אומרת את לא רוצה לעשות הפלה!!!"
"לא רוצה."
"למה?!"
"יואבי, אני אוהבת אותך, אבל אתה לא מבין, זה סימן."
"את הילדה הכי חוטאת שאני מכיר, אוכלת לי חזיר בפיתה בפסח
ומנשנת סנוויצ'ים ביום כיפור, מה סימן, מה?"
"לא מאלוהים, מהגורל, מה היה הסיכוי שזה יקרה, אתה יודע? 1
למיליארד, זה יהיה תינוק מיוחד."
היא נפלה על כל הראש, זה ההורמונים של ההריון, עוד דקה היא
תבקש מלפפונים חמוצים בשוקולד...
"אנחנו הולכים לעשות הפלה, זה סופי, לא יהיה לי תינוק בגיל 17,
בשום פנים ואופן."
"לא."
אהההההההההההההההההההההההה
לפעמים היא יכולה פשוט לשגע אותי, מה לא, מה? מה לא???
ככה, פשוט לא, לקבוע חיים.
"מיכלי, תחשבי על מה שאת אומרת..."
"חשבתי, אני חושבת, מה אתה חושב, שאתה יותר חכם ממני? שאתה
מבין יותר טוב ממני? שיש לך יותר היגיון? מה הקטע שלך?"
"לא, אני פשוט חושב שאנחנו לא מוכנים לתינוק, לגדל תינוק, יש
לנו מחויבויות אחרות, לא עכשיו."
"אתה אולי לא מוכן, לי מבחינתי אין בעיה, אתה יכול ללכת מצדי,
התינוק שלי, לא שלנו, אני נושאת אותו, אני יולדת אותו, אני
מיניקה אותו, הוא שלי, לא שלך, לא שלנו, שלי!"
?
"מי את, ומה עשית עם מיכל?"
"אני לא מאמינה שאתה כל כך אטום, כל כך מגעיל. יש לנו תינוק
ביחד, אהבה, זה מה שהוא, ואתה רוצה להרוג אותו."
"מיכל, אל תעשי לי את זה..."
"לך, חמור, אם אתה לא אוהב את התינוק, איך אתה יכול לאהוב
אותי? לך להזדיין, אתה, וכל החברים המזדיינים שלך. לא צריכה
אותך, אותם, כלום."
"את מבינה מה את אומרת?"
"כן, לך."


אז הלכתי.