גשם בחוץ, סערה משתוללת
ענפים מצליפים בחלון של זכוכית.
רוח שורק סביב רגליים מול דלת,
ידיים זריזות מסתירות שבכית.
מאיפה הגעת, מאין את באה?
מטען כה כבד על כתפיים דקיקות.
אכזבה שזורמת כמו מים על סלע,
חוצבת בנפש, מקהה רגשות.
שבי רגע קט, הניחי דברייך
תני רק דקה מנוחה לליבך.
הסתכלי בעיניי, וכשידיי בין ידייך
אקרב ברכות, ואשק חיוכך.
אני כאן איתך, שלך אם תקחיני
מנשק את פנייך, בין השורות
רטוב ורועד מטיפות מילותייך
מחבק אותך בעין סערת רגשות.
דממה מביכה, הכל כבר אמר הוא,
תלוי הוא על פי תהום שתיקתה...
לרגע נדמה העולם כי קפא הוא
ונצח הזמן, כולו מילתה.
מחוג קטן מלווה זוג בחושך.
הם לא עייפים, עוד לא די לו, לא די לה.
הוא מלהג, והיא מקשקשת
עד השעות הכנות של הלילה.
הגשם פסק, גם הרוח נרגע הוא
ולחי עדין, כמעט ויבש
ואור שעולה, והשחר מפציע
על זוג שנברא כל יום מחדש. |
