מוזר, אני רק זוכר איך את שותה את הקפה שלך.
זהו.
אני לא זוכר כלום פרט לכך, ממש שום דבר.
שתיים סוכר, מעט חלב... כי יותר מדי עושה לך בחילה.
אני לא זוכר איך את בוחשת קטן קטן, כי הצליל של הכפית שפוגעת
בכוס מעצבן אותך.
או את זה שאת נותנת לקפה להתקרר קצת, כי יש לך לשון רגישה.
אני לא זוכר שאת הכי אוהבת לשתות את הקפה בבוקר, יחד עם
העיתון,
או יחד עם הספר שלך, שאת כבר שלוש שנים מנסה לסיים.
אני לא זוכר שאת נורא אוהבת את גרוסמן, למרות שלפעמים הוא יותר
מדי גם בשבילך,
או את הלילות במיטה שהייתי מקריא לך קטעים שכתבתי...
אני לא זוכר את החורף שהיה קר נורא, שלא יצאנו מהמיטה כל
היום,
או את המגע של הידיים הקרות שלך מתחת לשמיכה.
אני לא זוכר את החיבוקים הענקיים שלך, שהיו גורמים לי להרגיש
הכי טוב בעולם,
או את הטיולים הארוכים שלנו לאורך החוף, עדיין מחזיקים ידיים
גם כשהיו מזיעות מהחום.
אני לא זוכר את הקיץ שניסית להשתזף במרפסת, ואת ניצנוץ השמן על
הרגליים הארוכות שלך,
או את משקפי השמש הכהים שלא אהבתי, שנשברו כשנפלו למטה 5
קומות.
אני לא זוכר שרצית קומת קרקע, אבל אהבת נורא את הנוף,
או את זה שבכל החודש הראשון לא היו מים חמים, אז התקלחנו
מחובקים ורועדים ומחובקים.
אני לא זוכר ששנאת שאני משאיר טביעות רגליים רטובות על
הריצפה,
או את החלוק הענק שקנית לי, שנראיתי בו כמו מתאגרף.
אני לא זוכר כל תו, שיפול או קמט בחיוך שלך, שהיה הופך את היום
הכי גרוע לנפלא,
או את הטעם של הדמעות שלך כשבכית, כשבכית עלי ובגללי.
אני לא זוכר שדמעות של עצב מלוחות יותר מדמעות שמחה,
או את זה שהבנתי שאת כבר לא איתי, כשהבכי כמעט פסק.
אני לא זוכר ששכנעת עצמך, שהפסקת כבר להרגיש,
או שהייתי עקשן, או אגואיסט, או סתם הייתי לא מספיק רגיש.
אני לא זוכר שהיינו עוברים במסדרון, כמעט בלי להחליף מבט,
או שלקח לך רק שעה לארוז אותנו בתוך המזוודה.
אני לא זוכר שעזבת יום אחד, בלי לומר מילה,
או את זה שלא הרגשתי כלום, או את זה שכאב לי נורא.
אני לא זוכר כמעט כלום או בעצם את הכל...
אני רק זוכר איך את שותה את הקפה שלך.
שתיים סוכר, מעט חלב... כי יותר מדי עושה לך בחילה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.