מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי במקום הזה, מלא כאב, כל אחד תוקע
פה סכינים, השנאה ממש מרחפת באוויר, ואני שונאת את זה, כמה
שאני שונאת את זה.
אני מאוכזבת, זה לא מה שרציתי, לא בשבילי ולא בשביל העולם
הזה.
רציתי שלום רציתי אהבה, רציתי אושר לכולם, לא משנה מתי רציתי
את זה והרבה מזה.
וזה נגמר, כי לא אכפת לאף אחד, לא אכפת לאף אחד שאנשים פשוט
מתים להם מול העיניים, שאנשים עוברים את התהליך הכי קשה בעולם,
אנשים עוברים את החיים ופשוט נמסים מזה, הם צועקים כל כך חזק
וכל כך חלש באותו זמן ואף אחד לא רוצה לשמוע, לא רוצה להגיב,
לא רוצה להתמודד, אף אחד לא רוצה להיות מעורב, להידבק מהרגש
הדוחה הזה, הסוטה הזה, דיכאון.
הרי דיכאון זה אסור, זה התאבדיויות, זה עצב, בכי, כדורים, זה
שטן, גיהנום, ואף אחד לא רוצה ללכת לגיהנום.
הם מאמינים באלוהים רק בשביל שישמרו להם מקום בגן עדן ואף אחד
לא שואל את עצמו אם באמת יש דבר כזה.
כולם מתים מפחד מהחשבה שאחרי זה זהו, שלפי דעתי זה פשוט מעולה
כי אם אתה כבר מת בעולם הזה אז למה אתה צריך עוד עולם, עוד
עולם שיזכיר לך כמה לאנשים לא אכפת, וכמה כולם פוחדים וכמה
כולם פשט שונאים אחד את השני, ורוצים להרוג אחד את השני והכל
בשביל להיות מאושר, הם מוכנים לעבור מסעות בכל העולם, להיות
עשירים להיות עניים ולהיות נשואים ולהיות גרושים והכל בשביל
למצוא את הטיפת אושר שכולם מחפשים.
אז אם האושר הופך אותך לכל כך דכאוני מה הוא שווה בכלל?
אם בן אדם ברחוב מרגיש כמו האיש הכי עשיר בעולם אז למה לעבוד,
או אם החי מרגיש כמו מת אז למה לחיות, הכל בשביל למצוא מקום
הגון וטוב בגן עדן, כי אף אחד לא רוצה להיות בדיכאון וחס
וחלילה להגיע לגיהנום.