"הבנות מהכיתה", שתי מילים אלה מלוות אותי כל חיי, אלו הן רק
שתי מילים אך הכול  בשבילי. הן זיכרונות ילדות, הן הרגשות הכי
עמוקים, הן החמימות והבית של פעם, הן התום והאמונה באדם, הן
שתי מילים - הבנות מהכיתה - עולם ומלואו.
היינו כיתה של בנות. גם בנים היו איתנו אך הם היו מעטים. היינו
חזקות, קולניות, גבוהות ויפות. היה חוט חזק שקישר בינינו,
אהבנו זו את זו, הייתה לנו שפה מיוחדת שאותה המצאנו במהלך
השנים. היה לנו חוש הומור מפותח שבגללו קול צחוקנו נישמע
למרחקים. הבנו זו את זו במילה, ברמז, בתנועת יד. קיבלנו זו את
זו על כל מעלותינו ומגרעותינו כמו אחיות השייכות למשפחה אחת
גדולה.
היינו חברות טובות כולנו אך בתוך המכלול הרחב היינו מחולקות
לקבוצות, חלוקה זו נבעה בעיקר מהשכנות במקום המגורים. הווי
מיוחד התפתח בכל קבוצה. הווי זה התחיל בשעות המאוחרות של הלילה
כאשר שבנו הביתה מפעילות חברתית.
היו הבנות מהצפון, הן אלו שהביאו לתודעתנו את הריקודים
הסלונים. הן היו הראשונות והמתקדמות. לא עוד ריקודי עם
בבית-התרבות. לא עוד בן לוקח בת והורה סוערת, אלא ריקודים
במסיבות חשוכות, בבתים פרטיים, צמוד לבן זוג מהכיתה הבוגרת,
באווירה שונה ועם מוזיקה מהעולם הגדול.
היו הבנות מהדרום, להן היה הווי אחר שגם הוא התפתח כתוצאה
מהחזרה בשעת לילה מאוחרת אחרי פעילות חברתית. הווי זה כלל
זלילות אבטיחים מרובות משתתפים בדשא, בגינה שבסוף הרחוב. רעש
הזלילות היה מוציא את האנשים הגרים בשכנות עם הפיג'מות החוצה,
תוך בקשות ותחנונים להפסיק את הרעש ולדבר קצת בשקט.
והייתה הקבוצה השלישית- הבנות מהמרכז, מהכביש הישר. קבוצה זו
הייתה קטנה, בקבוצה זו היינו רק שתיים, חברתי אלקה ואני. לנו
לא הייתה דרך ארוכה ללכת הביתה כי גרנו במרכז קרוב לפעילות
הכיתתית. ההווי שלנו כלל נסיעות ליליות בטרקטורים עם הבנים
מהכיתה שלנו, בני גילנו. בכלי רכב זה עשינו מסעות ליליים
ארוכים לכל ישובי הסביבה כשהאוויר הקריר והרוח הקיצית גרמו לנו
להתעלות נפש. הידיעה שהורינו ישנים את שנתם אפשרה לנו לחזור
בשעות הקטנות של הלילה להתגנב למיטה באין מפריע ולקום בשעות
הצהריים כיאה לשבת אמיתית.
את אלקה חברתי אהבתי מאוד, איזה שם כבד היא נשאה על כתפיה, שם
של סבתא שנספתה בשואה. אלקה הייתה ההיפך הגמור של שמה. היא
הייתה בשבילי הילדות הנהדרת שלנו, היא הייתה בשבילי ריח
פרדסים, ריח גויאבות וריח פרחים בחורשה הסמוכה. היא הייתה
חברתי הטובה, בת סודי. אהבנו לשבת אצלה בדשא על הספסל הלבן
הקטן, מדברות וצוחקות שעות ארוכות. הנושא החביב עלינו ביותר
היה ספרים. קראנו הרבה, ללא הפסקה, החלפנו דעות וסיפרנו זו לזו
מה שלא הספקנו לקרוא בעצמנו. וכשהיגיע השעה ללכת הביתה היינו
מלוות אחת את השנייה, עד האמצע, עד הסימן, עד עמוד החשמל הגבוה
שהאיר את הסביבה - אמצע הדרך. אך קרה שמבלי להרגיש עברנו את
עמוד החשמל ואז, חזרנו בחזרה עד לחצי, עד לאמצע הדרך.
אלקה חברתי נפטרה צעירה, מחלה קשה הכריעה אותה. היא חסרה לי
מאוד. כיום שנסגרים מעגלים, שהתפנינו מגידול ילדינו ואנו
מנצלים את זמנינו לפגוש את העבר, היא איננה. בפגישות אלה הבנות
מהצפון ישבו זו ליד זו ויזכרו בלילות הרומנטיים הראשונים שלהן.
הבנות מהדרום יזכרו בטעמו המתוק של האבטיח בלילות זרועי
כוכבים. ואני, אני אחפש את אלקה, ארצה לשבת לידה להעלות
זיכרונות מילדותינו המופלאה, זיכרונות של שתינו בלבד, של הבנות
מהאמצע, מהקו הישר. ולמרות שאת כולן אהבתי, ליבי יתאבל תמיד
עליה, כי כשאני אומרת הבנות מהכיתה, הכוונה היא בעיקר לאלקה
חברתי הטובה.