אני אוהבת ליטופים, כאלה קלילים. כאלה שבקושי נוגעים.
עם קצות האצבעות, מרפרף מגיח משום מקום ולפתע הוא שם, על
הצוואר, על השכמות, גולש לאטו על המותניים, מטפס על גבעות
הישבן, מתמקם, פושט את כף היד, מחמם קצת, בתנועות סיבוביות,
חופן את הגבעה הרכה, מעביר חום מרטיט, מחפש בין הגבעות.
מסמן בעדינות את החריץ, חודר בקלילות לפי הטבעת, מעסה, מבקש
רשות להיכנס.
אנחה של הסכמה והנאה מעודדת את האצבע להמשיך במסעה, חודרת עוד
קצת, בתנועות סיבוביות, מרגישה רטט של ריגוש ופחד, האצבע
נוטשת, עוברת לעור הרך והרגיש המפריד את ממלכת המוצק ממלכת
הנוזלים, מרפרפת, מעבירה בי גלי חום, חופנת את איברי המין
במלוא כף היד בעדינות, נשארת קצת להרגיש את הדופק המטורף, את
גלי הדם המתפרצים.
עולה בשיפולי הבטן בקצות האצבעות, משרטטת מעגלים אסימטריים,
אקראיים, מפתיעים, לפתע מצטרפת עוד יד, מגששת ובודקת את
הקימורים בבטן במותניים ובתנועות עיסוי עולות כלפי השדיים,
ידיים גביעים, חופנות ולשות את השדיים בעדינות, מועכות ומרפות,
והאצבע מתרכזת בפטמה, מסובבת הלוך וסבוב, עד שהיא מתקשה, ויחד
איתה מתקשה לי הדגדגן, מרגיש, פורץ לכל עבר, ונוזלי גופי כולם
זורמים בעוז לעבר פתח האושר, ממלכת החיים, ארמון התאווה,
והידיים ממשיכות בטיול החושני ביותר לעבר הצוואר, אצבעות
מחפשות נוגעות לא נוגעות, בודקות את הנקודה ההיא שבה מסתיימים
השדיים ומתחברות לגוף, יוצרות גבעה קטנה ליד בית השחי, מלטפות
לשנייה קלה את השד ועוזבות וחוזרות והחושים כבר מעורפלים,
והגוף לא כואב, לא מרגיש, והמוח נוטש אותי לחלוטין, וכל כולי
שם, אין עולם, אין חיים, מלבד אותו מגע עדין, הנוגע בתאי המוח
ישירות, מכווץ את הגרון מרוב הנאה, ונוזלי הגוף גועשים כמו
הסמבטיון, ניתזים מגופי, מאיברי, מעיניי, אני מעורפלת
לחלוטין...

ואז מצטרף הגוף, מגע העור בעור, חום בחום, רכות ברכות.
שקוע ומתקמר, לא יודע של מי, שלי או שלו, קו עקום ומתפתל של
עור בעור, ערווה בערווה, ירך מול ירך ואני מחבקת, מקרבת את
הגוף החם והמשתוקק אל גופי הרעב ודפיקות הלב הממריאות הומות
מעבר לעור עד לגב, הדי דפיקות עמומות המזרימים ומניעים את הדם,
הזעה, הרוק. הגופים מתמזגים לגוף אחד של תשוקה גואה ומתפתלת,
יורקת אש, תאווה, ערפול חושים, והשפתיים לוגמות את כל הרוק
הניגר, שותות אותו בצמא, במפגש לשונות חטטניות, הבודקות עד
לנבכי נשמתו של השני, מנסות לטעום את טעם היסוד, התשתית, המקור
לתשוקה, לרעב, לצמא, לרצון להתמזג ולהיות גוף אחד, יונקות כמו
התינוק הנולד הנצמד למקור שרידותו, מוצצות בתאווה את נוזלי
הגוף, מנסות בחיבוק להטמיע, להכיל את גופו של השני, את נשמתו,
לחדור דרך העור, דרך האיברים, להתאחד, מגששות ידיים, שפתיים
ולשון, מוצצות את שדיי בתאווה, לינוק את החלב שאיננו, לשאוב את
תוכני אליו, להרגיש את רכות שדיי בלחייו הקוצניות,
והעור נאדם ולוהט והחלל הגדול מתמלא לקראת ההתמזגות האחרונה
והסופית, המכילה את כל העולם, המעלה אותך לאלוהים, המזמרת
באוזניך את שירת המלאכים.
וגופו גולש ומלקק את גופי את הבטן השטוחה, את הטבור השקוע, הוא
מחדיר את לשונו וטועם, ממשיך לעבר הפות, מפשק עם אצבעותיו את
השפתיים השעירות, חושף את פנימיותו האדומה כדם, ומלקק במלוא
לשונו את החריץ, את הדגדגן, מחדיר את לשונו עמוק לתוך הואגינה,
ושוב מלקק, יונק את הדגדגן, מוצץ, ושוב מלקק ונאנח, ונוזלי
גופי מתמזגים עם ריר מתוק, ומרגישה לחץ אדיר על אזור מפתח הלב,
לא יכולה להכיל יותר את ההנאה המטורפת, ודמעות זולגות על פניי,
מרטיבות את לחיי, ואני מרימה את ראשי ורואה את שערו החלק,
מלטפת את ראשו באהבה, נהנית מהמראה, כמו סרט פורנוגרפי משובח,
ואני מרגישה שגופי מתפרק לעשרים אלף פירורים, כל תא ותא בגופי
מייחל, עורג ומשתוקק לחדירה של אותו איבר גדול אדום ובשרני,
שיחדור עד לרחם.
ייגע ברקמה הרירית המלאה דם ונוזלים. ועיניי מעורפלות, כולי שם
בפות הגואה ורעד עובר בי, רטט של חידלון, של אינסופיות, של
רוח, אני כלום, אני לא קיימת, רק האיבר שנהיה כולי ונשמתי
ומוחי ונפשי, וכל הדם וכל הנוזלים וכל האיברים עובדים יחד רק
לרגע המופלא ההוא שיגיע עוד מעט, כי גם איברו עומד זקוף, חושב
להתפוצץ והוא ממשיך להתאפק ולא לחדור ועיניו המביטות בפניי לא
רואות ואוזניו לא שומעות ופיו מתעקל בכאב של הנאה.