המלחמה של שלאן וסולן:
"אני לא חושב שאני אוכל להמשיך אם זה עוד הרבה" אמר קראן
שבדיוק סיים להעביר את ערמת החציר החמשית שלו מקצה אחד של השדה
לקצה השני. שערו היה צהוב ונראה בוער באור צבעי השמש החזקה,
למרות התיאור המרהיב זה היה די מזוויע כי הוא נדבק לו לכל
הפרצוף בגלל הזעה הנוראה.
"אנחנו נצליח, כבר תריסר שנים אנו עושים זאת ועוד לא נפלנו..
לא ניפול עכשיו! כמה ערמות העברת עד כה?" שאל אותו סירנן שגם
כן היה די מותש מעבודתו.
לעומת קראן שערו הקצר והשחור של סירנן היווה לו יתרון בימים
החמים של הקיץ.
סירנן היה לוחם החזק! אף פעם לא קרה שהוא הפסיד לקראן או לכל
אחד אחר בקרבות של מכות. הוא היה גדול ורחב.
הוא התנסה לגובה 1.90 מטר כשמלועו לו 16. בעוד קראן היה די
נמוך וחלש אבל יתרונו היה גדול על של סירנן מחוץ לקרב, הוא לא
היה חכם במיוחד אבל הוא כן למד בני אדם, מה שנתן לו כוח השפעה
עצום בכל מקום אשר הוא פנה אליו.
"אני? אה... זאת הערמה השש עשר שלי!" ענה קראן בביטחון מלא.
"איך הינך מצליח כל כך הרבה וכל כך מהר? אני רק בשלוש עשר
שלי.." אמר סירנן בקול שבור
(לפעמים סירנן ניסה להראות באותה רמה של קראן אז הוא ניסה זאת
בכל מיני דרכים, למשל שפה גבוהה.)
"זה עניין של מנטליות ידידי" השיב לו קראן.
באותה התקופה הם היו רק בני שתיים עשר. ילדים לאיכרים שנולדו
עבדים בארץ סולן.
הכפר שלהם היה כפר ללא שם, הוא לא היה צריך מכיוון שהיה זה כפר
של עבדים, כמו כל שאר מאות, אלפי הכפרים הארץ שלאן, שבו אחד
הלורדים שלטו והפיקו ממנו כסף וכוח אדם לצורכיהם האישיים.
אך כך הדברים נראו רק שתיים עשרה שנים, באותו הערב כבר התחילו
הדברים להשתנות.

"הם אומרים ששלאן מנצחת במלחמה! זה יכול להיות ההזדמנות שלנו
לצאת מעבדות!" אמר טרקסטן.
לטרקסטן היה היחידי שהייתה לו את היכולת לשאוף ולהצליח להיות
באותה רמת כריזמטיות של קראן, הוא היה חצי אלף מאוד מוכשר, אבל
סיפורו מאוד מוזר, אימו הייתה בת אדם ואביו... אביו היה גם כן
בן אדם! והדבר המוזר ביותר היה שאף אחד מהכפר מעולם לא ראה
אלף! רק שמעו עליהם סיפורים ואגדות!
טרקסטן היה מאוד מוכשר ברוב מעשיו, אחד הדברים שהיה מוכשר בהם
היה קסם, גם את זה אף אחד לא הכיר או ידע עד שטרקסטן "הגיע"
לכפר.
כשהיה בן שמונה אמר שהוא יצא מביתו להטיל את מימיו והינה הוא
רואה אי ענק מעופף! אף אחד לא האמין לו, לאחר מכן גם אמר שהוא
ראה איש עם זקן לבן ארוך יורד אליו מהאי ואומר בחוכמה רבה את
סוד הקסם.
הוא רץ לביתו להעיר את אימו (אביו התאבד לאחר שנולד נולד)
ולומר לה את אשר ראה, כשיצאו לא היה זכר לאיש ולא היה זכר לאי
המעופף, אך הוא נשבע שהוא ימצא את סודות הקסם וילמד אותן אפילו
אם הוא יצטרך לעשות זאת בעצמו ולבדו.
וכך היה, עם הימים הוא למד אט אט את אומנות הקסם, אך אף פעם
הוא לא היה בא ממש טוב.
"הם לא יוציאו אותנו מכאן אף פעם, זה חסר כל סיכויי מכיוון
שברגע ששלאן ינצחו הם ייקחו אותנו כעבדים בשבי ויהיה בדיוק את
אותו הסיפור" אמר קראן בקור רוח.
"לא, אתה לא מבין דבר אחד פשוט מאוד, מלכה של דיסטי נפטר ללא
ילדים ואישה! אין מי שיכך את כס המלוכה ולכן עכשיו יש בחירות
בין הממלכות..."
"אתה לא מחדש לי כלום" התפרץ קראן "אני יודע שיש בחירות ואני
ידוע שמלכה של דיסטי נפטר ללא יורש, אבל תגיד לי איך זה מתקשר
למצב הזה?"
"איי, קראן, אתה לא מסתכל על האינטרסים של בני אדם. שלאן לא
יוצאים סתם למלחמה בסולן. הם לא יוצאים למלחמה בשביל יותר שטח
או כדי לצמצם את מספר המשתתפים ב'תחרות' להכתרת המלך, כלומר גם
לזה הם עושים את זה אבל מטרתם הגדולה היא יותר תמיכה ואיך הם
ישיגו אותה לדעתך? רק על ידי השגת עוד נתינים שיהיו לצידים
ויתמכו בהם"
כשסיים טרקסטן את דבריו לכך נשימה ארוכה כדי למלות את עצמו
מחדש.
לכמה דקות קראן שתק המום מדבריו של טרקסטן אבל לאחר זמן קצר
חזר לעצמו והמשיך לעמוד על שלו
"אתה אומר את זה רק כי זה הדבר המסובך ביותר שהצלחת להמציא"
"אנחנו נחייה ונראה. תגיד סירנן מה אתה חושב בעניין? לא אמרת
עדיין דעתך"
"אה.. אני? הרי ברור ששניכם צודקים כי. אממ קצת קשה להסביר את
זה..."
לסירנן לא היה מושג על מה השניים דיברו, הוא עמד שם רק כדי
להיות עם חבריו אבל הוא לא אמר דבר רוב השיחה כי לא ידע מספיק
כדי שתהיה לו דעה.
"למה אתה מתכוון?" שאל קראן "כן באמת למה אתה מתכוון?"
"אממ... לא משנה, באו נלך לשחק קצת או משהו" קראן וטרקסטן
גיחכו קלות.
"אני חושב שאני אלך לישון, נראה לי כבר די מאוחר ואני מרגיש
עייף" אמר קראן
"כן, גם אני אלך לישון" אמר טרקסטן.
"טוב ניראה ואתכם מחר" אמר סירנן בפיהוק, הוא תמיד סרב
להירדם.

למחרת הם כמו מוקדם כהרגלם והתחילו לעבוד.
"איפה טרקסטן?" שאל סירנן. "לומד את ה'קסמים שלו'.. זה לא הוגן
שאנחנו צריכים לעבוד כאן שעות כל היום והוא כל היום יושב ומנסה
דברים חדשים" אמר קראן. "זה בסדר, הוא צריך את זה ו.. אוי לא!
ראה! השיירות של הלורד כבר הגיעו ולא הספקנו להכין את המלאי!
הם יהרגו אותנו!" אמר סירנן בבהלה
פעם בחודש הגיעו השיירות של הלורד כדי לאסוף מיסים. אם לא היה
מספיק כמבוקשם הם היו הורגים את בני אדם לפי המיסים החסרים.
"אבל עברו כמעט שבועיים. למה הם כבר הגיע?" אמר סירנן בקול
מפוחד
"איני יודע, אבל זה לא טוב" השיב לא קראן בקול מפוחד.
ואז נשמע קול השופר, הקול שמוסר לכולם לצאת מבתיהם לכבוד
השיירה.
כרגיל מרכז הכפר החל להיות הומה אדם לשמע קול השופר.
שיירה של 3 מרכבות מפוארות ושישה רוכביי סוסים הגיעו, היא
הייתה שונה מכל האחרות.
בראש השיירה רכב אדם גבוהה ורזה. הוא היה עטוף בגלימות משי
אדומות והיה נראה צעיר למידי, כבן 16 או 17 שנים.
הדבר היחידי שהיה אפשר לראות מגופו זה את שערו הארוך והשטני
ומעט מפניו ששערו כיסה.
עיניו היו חומות ושחור היה מסביבן.
ניליו, זקן הכפר החכם לא האמין למראה עיניו, "זה סנדרוס" לחש
לעצמו. רק הוא שמע על סנדרוס מכל הכפר, רק הוא ידע את עברו של
סנדרוס מכל הכפר. אך היה זה דבר שהיה אסור לדבר עליו.
פניו של ראש הכפר התקמטו והתקשו כשראה דבר כ"כ רע, מלא שנאה
ואופל.
היה נראה שהיחידי ששם לב לראש הכפר ברגעים אלא ולא התרכז
במיוחד בסנדרוס היה קראן.
קראן למד במעט ניסיון חייו כשדברים חדשים ומשונים מגיעים אין
לחקור אותם, אלא יש לחקור מה הם עושים לסובבים אותם.
"שלומות עליכם איכרים" קרא סנדרוס בקול רם "הרשו לי להציג
עצמי, הנני סנדרוס מ.." הוא התקשה לומר את המשפט הזה אך ניסה
שנית "מלכה של שלאן והנני כאן בכדי להודיע לכם שתי בשורות
משמחות ביותר:
הראשונה היא ששלאן כבשה את שטחו של הלורד שלכם ולכן מהיום
והלאה את רכושה של שלאן..."
בתוך קהל האיכרים נשמעו כל מיני קולות טועים, האם זו בשורה
משמחת? למי?
"אבל!" קרא סנדרוס בקול רם "אנו, אנשי שלאן לא מאמינים בעבדות
ובכוח אדם זול! ולכן מהיום אתם אנשים חופשיים. אתם תאלצו לקבל
עליכם את חוקיה של שלאן שהראשון בהם אומר שהמלך ובני עמו שווים
לחלוטין ולכן הסירו נא דאגה מלבכם,
מהיום בשבילכם אין עוד מסים ועבדות ללא תמורה. אם תרשו לי אני
גם רוצה לעזור לכם להשתקם כי השמועות אומרות שהלורדים שנשארו
בחיים כבר התחילו להקים קבוצות של שכירי חרב והם תוקפים
כפרים.
האם יש לכם מנהיג או אדם מסוים שאוכל לנהל איתו שיחה?"
"אני" קרא ניליו "אנא, בוא אחרי".
סנדרוס ירד מסוסו והחל לצעוד אחר ראש הכפר לעבר 'בית מועצת
הכפר' שהיה בית בוץ ככל האחרים.
כשנכנסו ל'בית מועצת הכפר' ישר טרקסטן החל לרוץ לחפש את קראן
וסירנן. היה זה דבר קשה בכל ההמולה שהחלה שם, בשביל רוב אנשי
הכפר זה היה חלום שהתגשם בין רגע ובגלל זאת החלה מסיבה ישר
לאחר דבריו של סנדרוס
"נו אז מה אמרתי לך? אנחנו סוף סוף משוחררים!"אמר טרקסטן
"כן! זה ממש מדהים" אמר ישר סירנן בשמחה גדולה. קראן שתק
"אתה שותק כי אין לך מה לומר וכי אני צדקתי!" אמר טקרסטן.
נכון, הפעם טעיתי במה שקרה, אבל מה יהיה המחיר של הדברים חופש
זה? קראן שאל עצמו.
"עזוב אותו" אמר טרקסטן "הוא מובך מדי כדי לדבר, בוא נלך
לחגוג" סירנן הנהן בראשו והשניים הלכו לתוך ההמולה הגדולה.
קראן ידע בדיוק מה יקרה: בעוד לערך חמש דקות טרקסטן יחליט שאין
לא עוד כוח ל'חגיגה' הזאת וילך לביתו להמשיך לנסות את קסמיו
וסירנן יבוא אלי ויאמר לי שטרקסטן הלך ללמוד והשאיר אותו לבד.
כן, זה בטח מה שיקרה, חשב קראן.
כשסיים את מחשבותיו הוא שם לב שסנדרוס כבר יצא מ'בית מועצת
הכפר' והחל לחלק פקודות לאנשיו פקודות לפרוק ארגזי אוכל. באותו
הרגע ממש החל קראן לרוץ ל'בית מועצת הכפר' בתקווה למצוא שם את
ניליו.
ניליו תמיד היה נראה לקראן מעוד זקן וחכם ולכן הוא היה 'מודל
לחיקוי'.
כשהגיע לבית הוא דפק על הדלת בנימוס רב כמו שניליו לימד אותו
כשהיה צעיר. כשראה שאין תשובה הוא פתח את הדלת וראה את ניליו
יושב בפינת החדר מהרהר.
"אה.. ניליו?" אמר קראן בשקט
בתנועה חדה ומבהילה הרים ניליו את ראשו והביט בקראן "מה אתה
עושה פה?" שאל.
"אה.. חיפשתי אותך" השיב קראן.
"ובכן מצאת, מה רצונך?"
"אתה מרגיש בטוב?"
"כן! הרי יצאנו לחופשי, למה אתה שואל?"
"אני מרגיש שאינך ישר איתי, ראיתי את פניך כשסנדרוס הגיע. מה
קרה?"
"אוי קראן," נאנח ניליו "אתה ילד חכם, אבל אני לא יודע אם תוכל
להבין הכל, אתה גם לא צריך להבין הכל"
"אני לא רוצה להבין הכל, רק מה שאני יכול. אבל כדי שאני אוכל
להבין את כל מה שאני יכול אני צריך לעשות את הסלקציה בין
הדברים שאני יכול ולא יכול ולכן אני צריך לדעת הכל ולא להבין
הכל"
ניליו חייך חיוך קטן.
"מיהו סנדרוס" שאל קראן
"אתה יודע בעצמך, הוא בן המלך של שלאן"
"אז למה לא המלך בא בכבודו ובעצמו?"
"כי המלך של שלאן מת"
"מה? מתי?"
"לפני כארבע שנים"
"איך הוא מת? ואם הוא מת אז למה סנדרוס הוא לא המלך? ולמה הוא
אמר לנו שהוא המלך?"
"אוף, כמה שאלות יש לך, זה סיפור ארוך ומסובך ו.."
"אמרתי לך כבר שאני רוצה לדעת הכל" שוב ניליו חייך קלות
"סנדרוס הוא אכן המלך" אמר ניליו "אך מכנים אותו כבן המלך, הוא
רצח את אביו. בשם סביו"
"מה? למה?" שאל קראן.
"אף אחד לא יודע למה בדיוק, סנדרוס ניסה להגיע לאחד מהאיים
הצפון מזרחיים שהיה אסור לאף אחד חוץ ממלך דיסטי להיכנס. מאחר
וסנדרוס הוא נחשב אחד מתושביה של שלאן מלך דיסטי אמר למלך שלאן
שאם סנדרוס לא יצא משם דיסטי תאלץ לפתוח מלחמה על שלאן, וכמובן
כפי שידוע לך דיסטי תנצח את שלאן בקלות עם צבאה.
בכל מקרה מה שקרה עם השתלשלות המקרים הוא שמלכה של שלאן, אביו
של סנדרוס, שט אחריו לאי הצפון מזרחי שלמען האמת אין לאף אחד
מושג מה סנדרוס חיפש שם כי האי שומם פרט למבנה נטוש וריק ששוכן
במרכז האי הקטן.... אני שוב מדרדר לפרטים שוליים, בכל מקרה
אביו של סנדרוס יצא למסע עם מספר שומרים לכיוון האי כדי לקרוא
לבנו בחזרה לממלכתם.
כשהגיע הוא מצא את סנדרוס בכניסה למבנה הנטוש, הוא קרה לו
לחזור לממלכה, סנדרוס הסתובב עליו ועיניו החלו לדמוע, הוא לחש
מספר מילים ואז בהפתעה הוא גרם למשהו לקרות, לאף אחד לא היה
מושג מזה היה בדיוק אך להבות זינוקו מידיו של סנדרוס ועשה רושם
שהן מנסות לבלוע את מלכה של שלאן, הוא לא שרד את הכביות. אחד
מהקשתים ירא חץ לעברו של סנדרוס והוא נפל על הרצפה, מחוסר
הכרה.
לאחר מכאן לקחו אותו בחזרה לארמון וטיפלו בוא. כיום הוא שליטה
של שלאן ולמרות שלטונו הטוב הוא אדם רע. כוונותיו זדוניות ואני
מרגיש שאני חייב לדעת מה הן!" אמר ניליו בכל רם!
"מאיפה אתה יודע את כל זה ניליו?" שאל קראן. ניליו הזיל דמעה
"אני הייתי אחד מהאנשים שהצטרפו למלך"
אמר בשקט" נותרה דממה והם נותרו במקומם מספר דקות. לבסוף ניליו
בקש מקראן לעזוב כי הוא רוצה ללכת לשון, קראן עזב את החדר וסגר
את החדר בעדינות אחריו.

סוף פרק 1