קשה להחליט אם זה השעות שהשקעתי בצבא או שמא ההתמכרות לקולה.
מול פניי עמדו גם בעיות קשות כמו השקעת זמן במסכים אילו
ואחרים, מחשבות על מישהי שלא יודעת מחשבותיי, עודף קריאה, עודף
שינה, חוסר תשומת לב לעודף, חוסר תשומת לב לעצמי.
 קשה להחליט, בהחלט, אני כנראה בדרך כלל לא מבין וגם לעולם לא
אבין, מתרוצץ ממקום למקום מבחירה בלבד, מתנדב מהלב, נהנה
ומתכחש, כל מה שנותר מהחיים.
 נותן לי לשבת על הכיסא הכחול בחדרי, הקירות אינם סוגרים
עליי, האוויר לא נקי, שום דבר לא מפריע לי ברמה שאני שם אליו
לב, מעולם לא שמתי לב לדוממים, לא אכפת להם ממני באותו
עיקרון.
 רגלי האחת נשענת על מגירה, רגלי השניה מגרדת, הקשר בין שתיהן
מקרי בהחלט, רק החיבור באזור חלציי מיותר, בכל זאת האזור הפעיל
בי הוא הישבן, לא מהפן ההומואי, יותר מהזה שאני יושב כל היום,
סוג של בטטה.
 מהתל במקלדתי, וזה השלב הקל שבדבר, נותן לדברים לזרום ממני
כמפל חשמלי במערכת בעלת שני נגדים (לא, אין קשר לצבא, לכו
תלמדו פיסיקה) ומספר חוטי חשמל ואמפרמטר, הכתיבה נותרת בצורה
אחידה, ממנסה להתנסח לתוך עצמה, מתעלמת משגיאות הכתיב, מתעלמת
מחוסר ההיגיון אשר נעלם בעת שרק התחלתי להקיש בחוזקה ובחוסר
מנוח. תשומת הלב לא חשובה.

 יום אחד פסקת בהכל, שום דבר לא חזה המתרחש. הנחתי שאותו רגש
ששוצף-קוצף בי ידע לחזות כל דבר אשר עומד בדרכי. בין אם זה
דלת, מאזדה 96' שצפויה להכנס בי באמצע צעידה ברחוב הראשי, או
שמה מחסום כתיבתי כלשהו, בכל זאת אכזבתי את עצמי באינספור
מובנים.
 תכננתי ליזום לעצמי מאבק קשה בעצמי, לגרום לי לדרך חדשה,
שונה מכל אדם שהכרתי וכל אדם שרצה להכיר בי, להיות האדם הראשון
שעושה דבר שהוא אינו יכול בזמן שהוא לא יכול ובאופן שהוא לא
יכול, או רוצה, בעקיפין.
 האמנתי שהסיבות פשוטות, כמו שציינתי קודם, האמנתי שכל הסביב
עצמי ועצמי אשם במצב, ממטיר מטר של עצב, עצלנות ושנאה, גורם
לכתבן המחשב למחוק את עצמו מרוב בדידות, מתגעגע לימים של כתיבה
עמוקה ועניינית.
 אז הגיע היום, על שפתיי מיונז מסנדוויץ' הנקניק שאכלתי,
רגליי מגרדות, העייפות ניכרת. בכל זאת עשיתי מה שתכננתי
ורציתי, להיות הראשון שעושה מה שהוא לא צריך לעשות, זה לא עבד.
המשכתי לאכול.
 החלטתי להאשים את הצוואר שנתפס לי בעת שישנתי, דבר שקורה
מדיי פעם ונפתר על ידי המתנה ומריחת קרם זה או אחר, בכל זאת
האשמתי את כל החודשים היבשים האחרונים בזה.
 צריך לציין - אני שונא להאשים. רק בכך אי הבהירות בכתביי
נהיים ברורים וסתם מעיקים על נשמות אלומות, רציפות קבועה
המתמקדת בשנאה גורמת לשנאה חוזרת, ובכלל זה, זה לא בריא.
 זה מעצבן, כמה שזה מעצבן, הסנדוויץ' עמוס נקניקים, מיונז וכל
טוב, אבל בדיוק כמו הכתיבה, שכולה רק הבעת מחשבה הזויה ומוטעת
בבסיסה. נתקעה.
 מצד אחד לחם פריך, רחב אופקים, היישר מהתנור, ומצד שני
הסתיים הלחם, אכילה לא נכונה שנבעה כנראה מאי שפיות, וכך נפלתי
למצב של קיום עומק, נקרא לו פרוסה תחתונה, שעליו נתונים יכולת
בצורת נקניק סלמי דקיק, הזייה מורחבת ועוטפת חיי כמיונז ומעט
גבינה שמקנה אי כשרות, בשני המובנים.
 כמו עצמי, חסרה לי הפרוסה העליונה, האני האמיתי, היכולת לעכל
הכל ולשחרר את זה בסוף, כמה רע (או טוב) שזה נשמע, כיצירת
מופת, כרגיעה.

כמה מיונז שאוסיף, כמה שהלחם יהיה פריך או ירושלמי, כמה שארצה,
זה לא יקרה. השינוי לא יגיע מהמקרר, וכנראה שלא יגיע בכלל אם
ממשיכים לחשוב עליו.  
 האוויר הדליל לא יוצר תגובות כימיות עם מיונז, העייפות לא
מושפעת מעודף נקניקים, שום דבר לא קשור לאחר, הכל נופל בנפילה
אנכית שוות תאוצה לתוך הבורה שכריתי, תחתיתו אינו ידועה, ואולי
בעצם התחתית היא רק פתח הכניסה.

לא מצאתי לקשר אותה, לקשר את מה שבדרך, אז פשוט ניקח את זה כך;
חשבתי שהמחסור באוויר שאני נושם, כמחווה בדרך-לא דרך לש"י
עגנון הידוע, בסיפורו המפורסם "מדירה לדירה".
יצאתי מביתי לתור ולמצוא אותו, על מטרה לנשום אותו ובתקווה
שאולי, בגדר נס או סתם מגדר יתרת המזל שפוגש בי -  שמשם תבוא
הישועה.          
 ואני חייב לציין - שום אוויר לא היה. הישועה בחרה בפרדה. לא
שאבין מה הקשר המדויק בין אוויר אזור בנייה-חולי-פתח תקוואי
לבין עזרה לזולת, שנקרא לו אני, אבל כל דבר עדיף על ישיבה מול
מסך, בליסת סנדוויץ' מיונז ובכי על מה שיש ואין.
 "הבכי לא בך", נזכרת שאמרה, במילים אלו, בערך.
 "אינך צריך לספר לאחרים מה שנח עליך, אינך צריך לנסות אותם
בלהבין אותך בדרכיך התמוהות, דבר איתם כאילו אתה מדבר אל עצמך,
כאילו עצמך ילד בן 4", היא די שיקרה, ודי לא הובנה. אבל זה מה
שגרם לי לעצור את האוטו בעת חיפושיי אחרי מבוא לאוויר מזכך
ולהגיד לעצמי, ככה סתם בצירוף אנחה מעציבה -
"...כוסאומו..."

איך את עושה את זה? איך?, אני לא מבין, לא הבנתי איך היא קרעה
אותי כך מבפנים. איך נתנה לי את הפיתרון, את האוויר, את הפרוסה
החסרה שאמורה לסגור את הגולל על סנדוויץ' המיונז.
 איך היא יודעת לזהור מול עיניי, דרך כתיבתה, ואולי קנאתי
זהירה מדיי מלטעון אליה, אך היא היחידה שרצתה, ואולי בעצם רק
היא היכולה להזהיר אותי בדרך.
 זוהר, לא מכירים בכלל, לא דיברנו חודשים, ואיך יש לה הכל?
איך אפשר לדחוף בשלמות של מטר שבעים ושישה סנטימטרים גם יכולת
לכתוב ולהשפיע מכך, ועוד עליי? אהבתי מודבקת אליה עכשיו עם
המון מסקנטייפ ששמרתי ממלחמת המפרץ, אני אוהב אותה עכשיו - איך
שהיא עשתה את זה, שברה את ליבי לאינספור חלקיקים, העלתה את
מוחי באש, קרעה אותו בתמימותה, איך היא מעזה?, איך?, איך היא
עושה את זה? איך?, גם אני צריך  אלרגיה למיונז.