מסופר על ילד בן 15 מתל-אביב. קוראים לו תומר. תומר היה ילד
תמים ורגיל שאהב להישאר בבית ולשחק עם חברים. כמו כל ילד
רגיל.
יום אחד כשחזר תומר מבית ספר עם חבר שלו אורן, תומר אמר לאורן:
"וואי, אורן, קבל את העץ הזה בשדה ההוא, העץ נראה כמו איזה איש
או גולגולת שצורחת"...אורן צחק לשניה קטנה והשיב: "מה קרה לך
תומר? עברת טרואמה או משהו?" והמשיך לצחוק.
תומר הסתכל עליו ברצינות רבה, כשאורן התחיל להוריד את החיוך
מהפנים.
ואורן אמר: "מה אתה רציני? זה אפילו לא דומה למישהו! אתה צוחק
עליי או מה?"  תומר נאנח ואמר: "טוב לא משנה, בוא נלך..."

כשתומר הגיע הביתה, שם את ילקוטו על הכיסא וישב לשחק במחשב.
בהמשך היום, תומר הלך לחוג כדורגל. אורן היה שם.
הם היו באותה קבוצה, אך לא ניצחו את היריבים.  אחרי החוג, אורן
ותומר הלכו למכולת, שהיא לא רחוקה מהמגרש כדורגל.
"אבא שלי צריך לקחת אותנו עוד מעט, אתה רוצה לחכות איתי?" אורן
שאל.  "לא, חשבתי שאנחנו הולכים דרך השדה הזה, רצית ללכת הביתה
ברגל, לא?" תומר ענה. "לא!! מה אבא שלי לוקח אותנו באוטו! הכי
קל!"
אורן השיב בטיפת כעס.
"טוב לא משנה, אז אני יילך ברגל, אתה בא או לא?"
"לא". אורן ענה לו.
תומר התחיל ללכת דרך השדה לביתו.  כשהוא עבר ליד העץ הזה,
שדומה לגולגולת צורחת, הוא ראה מישהו. מישהו בלונדיני עם שיער
פטריה עומד ליד העץ.  תומר התחיל לדבר איתו: "הלו? מי זה? אני
מכיר אותך?"
הילד הבלונדיני עמד שם בלי לענות לו. "הלו?!" תומר התחיל לצעוק
יותר ויותר, אך הילד המסתורי לא ענה. פתאום תומר הבחין שהילד
הבלונדיני לא עומד על האדמה. הוא לא עומד על האדמה! הוא מרחף
בלי אף תזוזה!
תומר התחיל לפחד מאוד. הוא רץ לכיוון ביתו בשיא מהירותו. פתאום
הילד הבלונדיני מתחיל לעוף אליו! תומר התחיל ממש לפחד! היה לו
צמרמורת ענקית ולא ידע מה לעשות. הילד הבלונדיני עף יותר מהר
ממנו, ותומר היה מאוד איטי לאומתו.
כשתומר הסתכל אחורה כדי לראות היכן הילד הבלונדיני, הוא לא ראה
אף אחד. תומר נשם חזק. כשהגיע הביתה, הוא לא רצה לספר למישהו,
במיוחד לא לאורן, כי אף אחד לא יאמין לו. במיוחד לא אורן. אורן
אפילו יצחק עליו.
תומר ישב על הכיסא ליד המחשב. אמו של תומר באה ושאלה אותו:
"תומר? מה קרה? איך היה בחוג כדורגל?"
"בסדר..." ענה תומר.
"למה אתה מתנשף כל כך חזק?" שאלה אמו.
"רצנו הרבה..." ענה תומר בשיא התמימות.
אחרי כשעה, ב-10 בלילה, יום שישי, אמו של תומר אמרה לו לזרוק
את הזבל. תומר עדיין נראה קצת מפחד. תומר לקח את הזבל והלך
לפח.
לפתע, ראה מישהו עם עור לבן. הוא היה מאוד מפחיד! פתאום, האיש
הזה רץ לעבר תומר במהירות רבה! ומאחוריו היה כלב לבן כקיר!
תומר נפל על הרצפה מרוב פחד, והתפלל שלא ימות.
פתאום האיש הלבן הוריד את החליפה שלו, אף שתומר לא חשב שזאת
חליפה. כשהוריד אותה, התגלה שזה היה אורן. אורן שאל: "ממתי אתה
מפחד מרוחות?"
"אורן?!?!" ענה תומר בחצי שמחה וחצי בהלה. "למה אתה מפחיד אותי
ככה?? אתה מטורף??" תומר התחיל להתעצבן.
"תירגע אחי! סך הכל תחפושת מזורגגת! מה אתה כל כך מפוחד מזה?
אה ודרך אגב, זאת הכלבה החדשה שלי, לינדה."
"תתחדש...וואי אורן חשבתי שאתה לא באמת אתה, חשבתי שאתב באמת
איזו רוח או משהו!" אמר תומר בעת שאורן עזר לו לקום מהרצפה.
"כן אה? תחפושת טובה! וגם בחצי מחיר...אני יתחפש איתה בפורים!
זה יהיה מה-זה קול!" אמר אורן בהתלהבות.
"כן..." ענה תומר.

למחרת בערב, אחותו של תומר שגרה בחיפה הגיעה לתל-אביב. קוראים
לה מיכל. תומר התלהב שהיא באה.
הוא ידע שהיא באה, והכין לה בחדר מיטה עם מצעים.
למרות שזה היה קיץ, לפתע ירד גשם!
"איך יכול לרדת גשם בשיא החום של הקיץ לעזאזל??" שאל תומר.
"לא יודעת, אין לי מושג." ענתה לו מיכל. מיכל הייתה בת 20.
ועדיין אין לה שום מושג איך באמת יורד גשם בקיץ.
למרות שהיה מאוחר, תומר ומיכל יצאו החוצה למרות שהיה גשם.
הם הסתכלו החוצה וראו שלט שלא ראו מעולם. מן שלט של ילדה
מחייכת עם עיניים חמודות.
הם לא ידעו של מי זה או מה זה.
"אילו עיניים מפחידות!" מיכל אמרה.
"למה? העיניים מאוד יפות...למה מפחידות?" שאל תומר.
"לא! לא העיניים האלו, אני מדברת על העיניים האלו!" מיכל ענתה
והצביעה על ילדה מאחורי השיחים עם עיניים גדולות, צהובות
ומפחידות שמסתכלות הישר לתומר!  תומר התחיל להיבהל, ולא ידע מי
זו.
תומר פחד מאוד אפילו שהעיניים האלו לא היו מפחידות במיוחד, אבל
הילדה עם העיניים האלו באמת הייתה מפחידה! ירד גשם, הרבה רוחות
נשבו, והיא אפילו לא מצמצה! פתאום תומר קם מהשינה. הוא הזיע
מאוד.
"איזה מזל שזה רק חלום..." אמר תומר לעצמו.
תומר התסכל דרך החלון וראה שעדיין יורד גשם, תומר נשם חזק מרוב
פחד וכשהבין שעדיין יורד גשם, נשימותיו נעצרו לפתע.

כשקם תומר מהשינה, הוא הלך לצחצח שיניים ולשתוף פנים.
תומר החליט שהוא רוצה להתקלח.  כשסיים להתקלח, הוא התלבש, והוא
הרגיש שעדיין חושך בחוץ משום-מה, ושהוא פוחד נורא. היה מאוד קר
במקלחת, כאילו ערפל קפוא עובר בגופו.
כשהוא לבש את החולצה, הוא לא ראה מה קורה מסביבו. וכשהחולצה
התלבשה עליו, הוא ראה אותה, ילדה קטנה עם שמלה לבנה, בלי תנועה
מסתכלת עליו עם עיניה הצהובות והמפחידות, בלי אף תזוזה עמדה
מולו, עורה שחום והיא נראית זקנה. תומר היה המום, הוא לא יכל
לזוז, הוא מת מפחד ולא יכל לדבר.
הילדה הרימה את ידה ליד הסנטר שלה, בצורה של ארנב, זה נראה
כאילו לא היה לה פה.
לפתע הוא שמע אותה מדברת, למרות שפיה לא זז.
"לא...עץ...מתים...לה...יז...הר..." אמרה הילדה.
תומר לא בדיוק הבין מה היא אמרה, אך הוא לא ענה לה.
באותו יום הלך תומר לאורן, והתחיל לספר לו מה קורה לו. "באמת!
ילדה זקנה באה אלי למקלחת ומתחילה להגיד לי משהו על 'עץ
המתים', משהו עם להיזהר ממנו או משהו...בבקשה תאמין לי אורן!!!
בבקשה! בשביל החבר שלך!" אמר תומר. "הממ...ח...אאה...הא..."
אורן אמר משהו לא מובן, ולפתע פרץ בצחוק נמשך.
"כן בטח!" אמר אורן כשהוא עוד צוחק. "אתה מתחיל להידרדר אחי!
מה קורה איתך? מה ילדה זקנה, מה 'עץ מתים', וממתי ילדות הן
זקנות?
מה קורה תומר? אתה משוגע או מה?" שאל אורן.
"אני לא יודע אורן...אני פשוט לא יודע...אני רואה דברים
בן-אדם! תעזור לי!"
אמר תומר ברצינות רבה. "מה אתה לא עובד עליי? אתה צריך
פסיכולוג או משהו?" אמר אורן כשיש לו סימן צחוק על הפנים. "מה
אתה רוצה עזרה אחי? אתה רוצה...דב...רים...?" אמר אורן והתחיל
להתפוצץ בצחוק.
"אוף איתך אורן!" צעק תומר. "כל הזמן אתה לא מאמין לי!"
"אם אתה אומר, אחי..." השיב אורן והמשיך לצחוק למרות שתומר עזב
את ביתו של אורן.
למחרת אחרי-הצהריים, תומר זרק את הזבל. כשהוא הגיע לפח, הוא
ראה את אמו עומדת מולו. "היי אמא! מה את עושה פה? את לא אמורה
להיות במקלחת או משהו?" שאל תומר. אמו של תומר לא ענתה. תומר
עוד פעם התחיל להיבהל.
לפתע תומר הבין משהו, "אולי 'עץ המתים' מסמל שאני רואה אנשים
מתים. ואולי, אמא שלי מתה??" חשב תומר ופחד מאוד.
תומר רץ לביתו במהירות ובדק אם אמו עדיין חיה.  לרוע מזלו, ראה
את אמו שוכבת על המיטה שמלאה דם.  תומר התחיל לבכות, ובנוסף
פחד על עצמו!
באותו יום כשהלך לישון, שמע תומר את אורן בחוץ, תומר לא רצה
לצאת, כי אולי הוא יראה משהו מגעיל ומפחיד. בסוף, תומר לא יצא
לראות מה קורה.

כשתומר ישן, הוא חלם על אורן שאומר לו שהוא חלם על מראה,
שיכולה להרוג, שקשורה לשטן.
כשתומר התעורר, הוא ראה מראה שעומדת מולו. תומר לא ידע מה הולך
לקרות. אך לא קרה כלום. תומר לקח מברשת שיער והתחיל להסתרק.
לפתע הוא ראה במראה את עצמו מאחוריו. תומר הסתובב ולא ראה
כלום.
תומר התחיל לפחד. והוא ידע שמשהו רע יכול לקרות.
לפתע הוא ראה מישהו אדום עם קרניים, הוא נראה מפחיד ודומה
לשטן.
תומר הרגיש פחד, אך לא גדול.
השטן הגיע אליו, ואמר לו באוזן: "עץ המתים ימשיך לחיות..."
תומר היה המום. לפתע האיש דיבר בצורה חזקה ומפחידה יותר,
ועיניו הפכו לאדומות. "תמות!!!" צעק האיש. "אתה תמות במקרה הכי
לא צפוי! הא-הא-האאא...!" האיש-שטן נעלם ותומר קם מהשינה.
אחר-הצהריים בשעה 16:47 הלך תומר לחבר שלו, זיו.
בשעה 20:34 הלך תומר הביתה. תומר עבר ברחוב חשוך, מפחיד ושקט.
כשתומר הגיע לכמעט קצה הרחוב, הוא שמע משהו מוזר. הוא הסתובב
לראות מה יש שם, וראה אישה, שהוא לא הכיר.
תומר המשיך ללכת...הוא שמע את הרעש המוזר שוב, והסתובב.
האישה הייתה קרובה כ-20 מטר יותר. תומר הלך מהר יותר, והסתובב
כל-5 שניות. כל פעם שהוא הסתובב הוא ראה את האישה קרובה וקרובה
יותר. תומר התחיל לרוץ! הוא הסתובב וראה את האישה 10 מטר
ממנו.
אבל לפתע, תומר הכיר אותה...זאת לא סתם אישה, זאת אחותו! אחותו
מתה! תומר נעמד מולה והתחיל לבכות. "למה?!...מה עשיתי?!
למה...למה דווקא אני למה??" פרץ תומר בבכי רב.
כשהוא הגיע הביתה, דמעותיו חזקו. תומר נראה חצי-כועס
חצי-עצוב.
אביו של תומר, בני (בנימין), לא ידע עדיין שאמו של תומר, נעמי,
נהרגה.
"איפה נעמי?" שאל בני את עצמו. "נעמי!" צעק. "נעמי! איפה את?"
אך לא הייתה תשובה. בני חיפש אותה, ולפתע ראה בני שנעמי הייתה
על המיטה, מלאה דם! ומיכל שכבה לידה, מתה! "אההההה!!!" צעק בני
בחוזקה.

תומר הלך אל אביו. "אבא! אבא! אני יודע מי הרג את נעמי ומיכל!
זה השטן הזה! מ-'עץ המתים'! בבקשה תאמין לי אבא!" אמר תומר.
"לא...אין דבר כזה 'מתים מהלכים'...או 'רוחות'...אתה הרגת
אותן!!! יא-חתיכת כלב! אני ירצח אותך!" צעק בני כשניסה לחנוק
את תומר.
"לא...אבא!...זה לא אני...!" אמר תומר כשנחנק. "זה...לא
אני..."
בני עזב אותו מיידית והחזיק את ראשו. "כואב לי הראש...כואב לי
הראש!!! אני צריך להירגע..." בני אמר לעצמו בזמן שבכה.
שניהם התנשמו חזק. "אבא...אני...אתה חייב להישמר בטווח הראיה
שלי...אבא...טוב?" אמר תומר לבני. בני הינהן בראשו. "טוב...אני
רק הולך לשתות קצת...כואב לי הראש נורא."
בני הלך למטבח לשתות מהכולר. המטבח לא היה רחוק ממקום הישיבה
של תומר. יש קיר שמסתיר לתומר את אביו. ומאחורי הקיר יש את
הכולר. בני לקח כוס ושפך מים מהכולר. תומר לא ראה את אביו בגלל
הקיר. אך תומר לא היה צריך להגזים בלשמור עליו כל כך, אז התעצל
לראות מה קורה איתו.
לפתע ראה תומר אתה ראשו של אביו כרות על הרצפה! והרצפה מלאה
דם! הדם התפשט על רצפת המטבח.
תומר ראה את מיכל יוצאת מהחריץ של המים מהכולר! מיכל לא נראית
אותו דבר, היא נראיתה מוזרה יותר. עם עיניים יותר צהובות.
לפתע תומר ראה הכל שחור, הוא עף מעל האדמה. תומר נעלם ורואה את
עצמו מול "עץ המתים", שהעץ בוער. "למה?! למה?!...מה עשיתי לך??
מה עשיתי??"  פרץ תומר בבכי. "אתה...תמות..." ענה לו העץ
הבוער.
תומר רץ מהשדה לביתו של אורן. אורן ישב על המרפסת ושיחק
בגיימ-בוי.
תומר רץ אליו בשיא המהירות.
"אה...אורן...אתה...אני...או...העץ..." תומר אמר כשהוא התנשם.
"מה?" אורן השיב. "אתה...חייב לבוא איתי!...מהר!"
"מה? לאן אחי?" אורן שאל כשעוד ישב על הכיסא. "בוא כבר!" תומר
צעק ולקח אותו לעץ הבוער. אורן הסתכל ונעשה המום.
"מה...זה...?!" שאל אורן בהתפעלות. "זה מה שאני מנסה להגיד לך
כל הזמן! ואתה לא מאמין לי!"
ענה תומר בכעס. "עכשיו אני מאמין..." אמר אורן.
"מה נעשה?" שאל תומר. "אולי...נכרות אותו!" ענה אורן.
"כן...רעיון טוב...אההה...מה ניקח..." תומר אמר לעצמו. "אה!
הנה! גרזן!" אמר תומר. "יפה. עכשיו תכה אותו! אני מאחוריך!"
אמר אורן.
תומר היכה את העץ. אך העץ לא נכרת. "לא! תיכרת כבר!" צעק
תומר.
העץ לא ניכרת.

העץ העיף מן לבה, שפגעה ביד של אורן. "אההה!!!" אורן צעק.
היד של אורן התחילה להינמס. ירד לו הרבה דם! ראו לו את השלד!
"אההה!!! הצילו! בבקשה הצילו!!!" אורן צעק בכל כוחו. תומר היה
המום ולא יכל לזוז ולעזור לו. לבסוף, אורן מת.
"לא!!!" צעק תומר. "רק לא את אורן!!! זה כל מה שנשאר לי
בחיים!!! בבקשה...לא..." אורן קם, והתחיל לרוץ לעבר תומר. אורן
נשך את תומר ביד! לתומר ירד הרבה דם..."אההה!...אורן..." אמר
תומר בבכי רב. "צא מזה...אל תהפוך גם אתה לזומבי..." אמר
תומר.
אך אורן לא הקשיב לו. לאורן היו שיניי ערפד! אורן המשיך והמשיך
להתעלל בתומר. הוא בעט בו, והרביץ לו. תומר גסס, אך עדיין יכל
לחיות.
"עץ המתים" המשיך לבעור. הוא דיבר אל תומר. "אתה, תמות!!" אמר
העץ אל תומר. "לא...ב...בבקשה...אל תהרוג אותי...מה עשיתי?..."
השיב תומר אל העץ ונאנח. "בבקשה לא!" צעק תומר. אורן הסתכל
אליי, לכמה שניות.
ולפתע, זינק אורן אל העץ הבוער! "קח אותי במקומו!!!" צעק אורן
כשזינק אל העץ. "קח אותי!" צעק שנית. אורן ניתפס על העץ ולפתע
היה פיצוץ גדול. "לאא...!!!" צעק העץ בחוזקה. הכל היה לבן.
ותומר התעורר בבית חולים. שראה את אביו, ואמו, את אחותו מיכל
ואת אורן מולו. "מה...מה קרה?" שאל תומר. "תנוח תומר, תשמור
כוחות. אתה בסדר עכשיו."
תומר חייך ועצם עיניים.

כעבור כשבועיים תומר הלך לאורן. "היי מה קורה אורן?" שאל תומר.
"אה, סבבה אחי." ענה אורן כשנתן לו כיף. "איזה מפחיד היה לראות
את העץ הבוער הזה..." אמר אורן. "כן...אבל כשאתה הפכת לזומבי
זה היה יותר מפחיד." השיב תומר. אורן לא ענה. הוא נשאר קפוא
במקום. בלי מצמוצים ובלי כלום. בלי אף תנועה. הסתכל לתומר הישר
בעיניים. "אחי? מה קרה לך?...אתה בסדר?" שאל תומר. ואורן השיב:
"אתה...תמות..."
                                 
                                 ---סוף---