הבנתי לפנייך בחלומותיי ובקרביי
כי הפגיעה קרבה אל סף דלתי. ראיתי את עיוורונך
אל הרגש החולה ושותת הדם, את הרצון
להפרות את העקר ולשנות את העקשן הדבק
בדרכיו.

הבנתי לפנייך כי אתה עדיין איתה
וכי לא הייתה בך הבטחה או
אפילו אושר רגעי מלכתחילה
אולם, אני שפתחתי את הדלת, בלב חושש
ומזיע, נתתי לשמש הנכנסת
לסנוור אותי בחומה הנעים.

אני מבינה כי הויתור העצמי קל יותר מבתיאוריה
וכי אני שונאת לשנוא אותה ואותך,
אך בעיקר שונאת
את עצמי על שהייתי מוכנה להיטמע
בחתיכות קטנות, דוהה ועבשה
על כי הייתי מוכנה להפסיק להאמין
בכל שקיים ובלא רגיל,
להפסיק לחפש ולהדהים
במעוף הנפש, בעולם צבעוני ובכל מה שבי.

9.12.2005