בולמית, ככה אוהבים אותה.
מי שלא מכיר לא מודע להקאה.
או אולי הכאה יותר נכונה, חריכה איטית, מצפונית.
ילדה חכמה, ילדה יפה, תדחפי אצבע, אל תהי קופה.
אל תחקי את בני האדם האלה הנחותים, אלה שאוכלים וגם בולעים.
המעכלים.
המשמינים.
הרופסים.
חסרי כל חוש ריסון ושליטה, אפשר כמו נערים בקטטה:
זקוקים לניצוץ קל שבקלים, ריח אנג'ל בכניסה לעיר האלוהים.
נפתחות העיניים - ונשלפות הסכינים,מושטות הידיים- נשפכים
המזומנים.
ידיים מתנגשות, חבטות נשמעות, ספק חיצוניות ספק פנימיות.
זה לא שובע זה כאב, זה לא פורקן הלב הדואב.
קצת קשה לו לפעום כשנלחץ לדפנות, מכמויות האוכל, שאריות של
קרבות.
כיאה לקטטה- שעת לילה מאוחרת, הילדה שקטה, אף אחד לא שמע אותה
אוכלת.
מנקים הסכינים- משאריות הדם, מסתכלת לצדדים- המקרר נדם.
אבל משהו לא גמור עוד בסיפור,
משהו חסר, משהו עוד כעור,
החלק הראשון עבר בהצלחה: התפרעות רבתית, זו בדיחה.

כולם יכולים ללכת מכות , כולם יודעים קצת סכינים ואלות.
כולם יודעים לאכול ולזלול, כולם יודעים לתפוח ולגדול.

אך מעטים וטובים יודעים להגיע לזיכוך אמיתי, למכת המכות,
לפורקן-לא-מיני.
להגיע לזקן הרחוב, עדיף קבצן בגוב.
ואנחנו אריות, אמיצים וחדים,
ואנחנו בנות, שולטות ודקות.
ואנחנו.
        מקיאות.

את כל הרע בעולם, את חוסר השליטה, את היחודיות מכולן. הרבה
מנסות לחקות, ללא כל הצלחה, כמו בנים אלימים אך חסרי יכולת
הדקירה. אנו יודעות לדקור וחזק, מביטות לקיבה בעיניים, סולדות
מחוסר השליטה בידיים. תמיד ישנות עם רדיו, שההורים לא ישמעו,
אוכלות מסטיק שהריחות לא יעלו.

ויושבת בשקט בסלון. שמחה ועצובה- בעלת אות קלון.
יושבת בחושך מותשת- והידיים רועדות, יושבת לבד -דפיקות לב
מחרישות.
חושבת שכל כך לבד לא קיים בעולם. חבל שלאלוהים אין כוח להביא
את אבא לשם.

ואבא מביט. ושותק. ומנסה. ומשתנק.
כבר לא נאלם. מחבק.