התקשרתי אליה מיד כשיצאתי מנתב"ג, לא דיברנו שנים, היא אפילו
לא ידעה שנסעתי.
היא קצת הופתעה לשמוע את קולי, היא לא ממש זיהתה בהתחלה ואז
שתקה לרגע ושאלה בסתמיות, אז מה שלומך?
הזמנתי אותה לקפה, בית קפה ירושלמי כמעט אופנתי. שתקנו כוס קפה
והסתכלנו בעיניים.
כמה שנים עברו? אני כבר לא זוכר. אני רק יודע שאנחנו כבר לא
ילדים. לפחות אני כבר לא ילד, כל בוקר אני משכלל את התסרוקת
כדי להסתיר את המפרצים ונראה לי שגיליתי קמט ליד עין ימין.
והיא? היא יפה בדיוק כמו שזכרתי אותה. אותו שיער ערמוני גולש,
אותן עיניים ירוקות מהפנטות, אותו חיוך מקסים. ואני נושך
שפתיים.

פתאום היא שוברת שתיקה, "מה עובר עליך?"
"מאיפה להתחיל", אני עונה באירוניה מבויישת.
- איפה היית?
- בבריטניה וקצת בהולנד ואיטליה.
- התכוונתי בשבע שנים האחרונות...
שוב אני שותק, הפעם אני כבר משפיל מבט.
מה אני יכול להגיד? שנבהלתי? שאהבתי אותה כל כך שלא יכולתי
לעמוד באפשרות שהיא תגיד לא?

ניסיתי לארגן את המחשבות בראש, ניסיתי למצוא דרך להסביר לה
שאני חושב עליה כל הזמן, ניסיתי להסביר לה שאני עדין אוהב אותה
אחרי כל השנים האלה והמילים פשוט לא יצאו, נשכתי שפתיים וחשבתי
על כמה שאני נראה מטומטם כרגע.

חשבתי על הפעם האחרונה שניסיתי להתקשר אליה, לפני ארבע שנים,
אמא שלה ענתה ונתנה לי את הנייד שלה, שמרתי אותו ארבע שנים עד
שאספתי מספיק אומץ להתקשר.

לא רציתי לברוח, אבל הייתי חייב. באותה פעם אחרונה שראיתי אותה
חשבתי שאני מתפוצץ, זה מאין להיות או לחדול, או להגיד לה בדיוק
איך אני מרגיש או לשתוק ולקוות שהיא תבין לבד. היא לא הבינה
לבד, או שכן, ואני לא התקשרתי יותר. אחרי יומיים ברחתי שוב,
נסעתי הכי רחוק שיכולתי באותו זמן וכשחזרתי היא כבר לא היתה,
אפילו לא ניסיתי למצוא אותה, פחדתי ממה שאמצא. כשניסיתי לברר
התברר שהיא נסעה לטיול בחו"ל מסתבר שהיא ניסתה להשיג אותי לפני
כן אבל באותה תקופה עוד לא היו טלפונים ניידים ובכל מקרה לא
רציתי שימצאו אותי. אחר כך המשכתי בחיים הלא כל כך ברורים שלי.
בדרך היו כמה שכמעט גרמו לי לשכוח אותה אבל איפה שהוא בזווית
המחשבה היא תמיד היתה שם, יפה, מחייכת, עם עיניים מהפנטות
ושיער חלק חלק.
רציתי להתריס ולהגיד לה - למה את נעלמת, אבל האמת היא שאני זה
שבורח כבר שבע שנים ולא מצליח למצוא מקלט מהמחשבות עליה.

ועכשיו אנחנו פה, היא יפה כמו שזכרתי ואני פתאום מרגיש נורא
זקן ואומלל. אספתי את שאריות הגבריות שבי ולחשתי לעצמי "על
החיים ועל המוות" וסיפרתי לה הכל.
כמה חשבתי עליה, כמה התגעגעתי לשמוע את הקול שלה, כמה פעמים
ראיתי את פניה, כמה מכתבים כתבתי לה ולא שלחתי.

כמה שרציתי שהיא תאמר שהיא מרגישה אותו דבר. כמה רציתי שהיא
תגיד "בוא ניתן לזה צ`אנס", כמה רציתי לחבק אותה באותו רגע.

במקום ליפול על צווארי היא שקעה בשתיקה. רציתי לזרוק בדיחה
שחשבתי שזה קטע שלי לשתוק. במקום זה שתקתי.

היא אמרה שעבר המון זמן, זה די נופל עליה באמצע החיים והיא לא
יודעת איך להתמודד עם זה כרגע והיא צריכה זמן לחשוב.

מאז לא ראיתי אותה.