אני שונאת את ההרגשה שהוא מסתכל בי,
מוצא את כל נקודות החולשה ושולח אותות.
הוא לא יכול לדעת נפש זרה כי,
עיניים כאובות בהלם ועצב שוטטות.

הטעם המר שחלף על כל נקודות שפתיי,
מדמה את האור הכבוי שממלא את החורים.
הוא נתלה בדמעה, כובש את מערותיי,
מציב מלאכי שטן שעל הפתח שומרים.

אני יכולה לעזוב, הוא לא ייתן לי לשכוח,
הוא לא יחסום את דרכי, הוא ייתן לי לברוח.
להימלט למקום חשוך יותר כדי למצוא שלווה,
הלכתי כי רוח ניתבה אותי לשער התאווה.

אני לא יכולה לאבד את המלאך שלי,
הוא שמר עלי כל פעם שנרדמתי.
וגם אם ראיתי מלאך אחר,
אלה היו הכוכבים שהוא יצר שבידי הרמתי.

זה לא הרוע שמדבר אלי מהמראות,
אני לא רוצה את גופת הילדה הקטנה להראות.
אבל הדימום לא נפסק והרצון ממשיך לגבור,
וההיגיון ימשיך להתחבא והכעס ימשיך לבעור.

אין לענייני הלב מושיע,
אני עכשיו לבד במערכה.
הוא אל תוך חלומותיי יופיע,
אך הרוח בכנפיי כבר דעכה.

ועכשיו הוא עף ונעלם בתוך העננים,
ואני מחכה לו עדיין ברגשות טעונים.
אולי עם מישהי אחרת הוא הלך אמונים לשזור,
אני כאן מלאך שלי... תחזור אלי, תחזור