כל היום מסתובת עם עצמי,
מסתובבת וחושבת מה יהיה איתי,
כמו זומבית בוהה בקירות
וחושבת מה היה יכול להיות...
אם לא הייתי הולכת לאותה מסיבה,
אם לא הייתי רוקדת כמו זונה...
הלכתי בשביל מטרה מסויימת
וזה ניגמר כמו הזייה מטורפת,
כאילו זה לא קרה,
כאילו אף אחד לא נגע,
ומה שנישאר לעשות
זה רק לשבת ולשתוק.
אני כבר לא יכולה לבכות,
וכבר לא יכולה לצחוק,
מחייכת חיוך מטופש
ורואים כולם שהוא מזוייף.
מנסה להסתיר,
אבל רואים מבפנים.
עיניים עצובות,
פנים נפולות,
הגוף משותק,
המילים ניבלעות.
והראש רק עסוק מחשבות
על מה היה יכול להיות.
אולי, אם, איך, ולמה?
אבל אין בשביל מה להתאמץ
כי זה קרה
וכל העולם השתנה
ומה שנישאר לעשות,
זה רק לשבת ולשתוק. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.