[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא שיחק בעצבנות עם המפית. הסכין הזוהרת משהו הייתה מונחת על
שולחן העץ ליד, אבל במבט מקרוב היה אפשר לגלות עליה סימני
סבון. הוא נאנח. תמיד אותו סיפור, גם במסעדות הכי יקרות, הסכין
לא תקבל את תשומת הלב שלה היא ראויה. הוא קרע פיסות קטנות
מהמפית. המלצרים בהו בו. היה לו מראה מרושל שכזה, מראה של אדם
לא שייך, שבמקרה לגמרי בחר לשבת שם מכל המקומות. אחת המלצריות
עברה מולו בחיוך מאולץ, תוך כדי נשיאת חמש או שש צלחות גדושות
אוכל. "בטח שכרו אותה מאיזה קרקס", הוא גיחך לעצמו, ורכן לבדוק
את המזלג. נקי למשעי. אכן, מסעדה למופת. הוא קם ללכת, וזכה
במבט עוין במיוחד מאחד המלצרים שבדיוק אזר אומץ והתכונן לקחת
ממנו הזמנה. הוא יצא החוצה לראות את קו 8 האחרון מתרחק ופונה
בקצה הרחוב. הוא קילל, מה זה הדבר הזה?! בשעה שלוש בצהריים
האוטובוסים מפסיקים לנסוע, איפה ההיגיון? כמה דקות הוא עמד
ורטן שם על הדת ועל האיסורים המטופשים שלה, עד שלפתע תפס מה
הוא עושה והתעשת. הוא רצה לעצור מונית, אבל ברגע האחרון התחרט.
כבר הרבה זמן שלא יצא לו ללכת בשעת צהרים יפה שכזאת, וחבל
לבזבז לריק את אחד הימים היותר יפים של השנה בנסיעה במוניות
שבהן ריח מטהר האוויר המלאכותי כל כך חזק, שהוא עלול לקבל התקף
אסטמה. כמובן, זה חלק מהתפקיד, אבל אם מתפנה זמן, אז למה לא
לצאת לטיול רגלי? הוא הצליח לשכנע את עצמו, והתחיל ללכת בשולי
הכביש לכיוון ביתו. כשעבר בכביש הראשי גמלה בלבו ההחלטה שלא
ללכת יותר לעולם בכביש כזה בשעות כאלו. אנשים שהולכים הרבה
בצדי הכביש בוודאי רגילים למשב הרוח הפתאומי שבא עם כל מכונית
שעוברת, לרעש, למרווח הצר שניתן ללכת בו, לסירחון ולמה לא.
ובכן, להם זה מתאים, אבל כל זה ממש לא היה לרוחו. הוא אוהב
ללכת בלילה. זה הרבה יותר כיף ללכת בחושך, בקרירות הזאת של
הלילה. שקט, ואין אף מכונית שתנתק לך את חוט המחשבה ותפזר עליך
עשן טרי-טרי ישר מהאגזוז. הוא מצא את עצמו רוטן שוב, בפעם
השנייה באותו יום. הדברים האלה מסוגלים להוציא כל אדם שפוי
מדעתו, אפילו אם מדובר באדם אופטימי להפליא כמוהו. כשהוא הגיע
לסביבת מגוריו, הרחובות כמעט השתתקו. "תראו תראו", הוא חשב
לעצמו, "אולי יש איזשהו מוטיב חיובי בשבת המעצבנת הזאת, סוף
סוף". ובאמת, כל אחד היה מודה שיש משהו קסום בשקט הזה. הוא
חייך שוב. חיוך כזה של אושר שקשה להסביר. האושר הזה שנובע
מפשטות, האושר הזה שאומר לו שאין שום סיבה לדאוג. ובאמת, למה
שתהיה לו?
הוא כבר היה קרוב לבית, אבל החליט להכנס לארומה. הוא היה מאוד
רעב, וכמה שניסה לשכנע את עצמו שאין טעם לזרוק ככה כסף על אוכל
כשהוא כל כך קרוב לבית - ללא הועיל. הוא קנה את הסנדוויץ' הכי
יקר שמצא, סלמון, ואכל אותו בתיאבון רב. "ככה זה צריך להיות",
הוא חשב, "בלי סכינים לא שטופים כהלכה".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"ובימי הולדת
תמיד היו מניחים
אותי בראש
העוגה"


סוכריה נזכרת
בילדותה העשוקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/4/06 16:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יואב בן-דוד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה