הוא עמד מעליה, וחלום בכפו.
ולא ידע אם עליו לעשות כן, או לא.
לעיתים קרובות נמלח על דעתו,
אך בכל זאת רקם חלומות לבתו.

והיא, הסוררת, חלמה רקמתו,
ובבוקר בקור מהרה לשפטו,
לעיתים קרובות היא טרפה דעתו,
ובכל זאת רקם חלומות לבתו.

היא שרפה את ביתו, וקרעה גלימתו,
ובקשה למותו, ומחתה חפותו,
ודעתה הקשה לא ידעה דעתו,
והוא, עוד רוקם חלומות לבתו.

והנה, חלומות הופכים למציאות,
נקרעה מעליה גלימת הרעות.
אז האב הרוקם פרס גלימתו,
עד אחרון ימיו הוא יגן על בתו.

והבת, שלבה ידע אהבתו,
לעולם לא תזקוף הצלחתה לזכותו,
אך בכל לילה בצל מיטתו,
היא תרקום לבנה את רקמת היותו.