אמרת שאתה אוהב אותי כי אני מלאך.. .
כמה באמת הכרת אותי?
למה בחרתי להאמין לך?
לא יכלת לחשוב על שטות אחרת?

אין בכלל מלאכים על הקרקע... וגם אם יש, זו לא אני.
שיקרת לי ואני שיקרתי לך כי אתה שיקרת לי... מלאכים לא
משקרים...
אם אני באמת מלאך, אתה הוא השד.
רימית, שיחקת בי כמו כלי שח-מט שחוק מרב שימוש.
רמזת לי מה באמת אתה רוצה ממני, בחרתי שלא לראות.
החיים שלנו היו הצגה ואתה היית השחקן הראשי, התסריטאי והבמאי,
שמחליט מתי לסגור את המסך.
אני הייתי הקהל המעריץ והפתי לכל גחמה ושטות מבית היוצר שלך.

אם אני מלאך, אז מה אתה היית?
האדון הערפד ואני הרוכלת?
עוד כמה לפני מצצת?
עוד כמה אמרת שאתה אוהב ושיקרת?
אתה בכלל מסוגל לאהוב?
אתה מבין מה זה בכלל?

אתה שד, רדפת אותי למשך הרבה זמן.
יותר מדי זמן, ליתר דיוק...
תחשוב על מה שאני כותבת עכשיו כמעין גירוש שדים, כשהמטרה שלו
הוא לגרש כל שריד שלך.
עוף ממני, הלכתי ממך, לא רוצה לחשוב עליך או לעסוק בך או לכתוב
עליך.

המלאך הפך ללוחם.
אני נלחמת בך, אני השור ואתה לוחם השוורים... אני לא אפול על
הקרקע , אתה כן.
אני מגרשת אותך, שד מגעיל, מכוער...
כל אות שאני כותבת, כל הברה ומילה, מרחיקה את הזכר שלך ממני.
רוצה לא לחשוב עליך שוב לעולם...
רוצה להיות שייכת לעולם שבו אתה לא נמצא...

לא שלו ולא איתו
לא רוצה אותו ולא מרגישה בחסרונו
לא כואבת רק מלשמוע את השם שלו
לא חיה באשליה שפעם אהב אותה
לא מצפה לו שיתחרט
לא דואבת
ולא אוהבת

תם ונשלם.