צלילים מזמרים עפים בתוך האוויר, ובדומה ליונת השלום, מנסים
לשכנע את הבובות לוותר על הטרור ולהפסיק את המלחמה אחת כנגד
השניה. אך אין ביכולתם לעשות זאת, כי הבובות על חוטים,
והאלוהים שמניע אותם חירש, ואין איש שיוכל לשכנע אותו בכך
שתנועותיו שגויות, והפילוסופיה שלו אינה יכולה לפתור את
המלחמות הבלתי פוסקות של הבובות. הבובות אינן יודעות חיים מהם,
ולכן גורלן לבתר אחת את השניה עד שיהפכו לערמת סמרטוטים חסרת
שם ומשמעות.

כאשר העבד עולה על כס המלכות ומשתחרר מהכבלים, הוא יעשה הכול
כדי לגרום למי שכלא אותו לדמם. תמיד, אחרי הדיכוי, הרוע משתלט
ומנסה לרפא את הפצעים עד ידי אונס בלתי פוסק, ארס וסבל. הוא
קורע לגזרים את היצר האנושי, הופך אותו לאבק שזורם בין
אצבעותיי ומתפזר ברוח. והרוחות ממשיכות להשתולל בתוך כוס מים
חצי ריקה... אני נתלשת מהגוף ומשאירה אותו מאחור, להירקב.
ועיניו עדיין בוהות אל תוך הריק, משום שאף לא טרח לכסות אותן,
הוא רואה כל רגש, תנועה ואירוע, ואף על פי שלא נשארה בו טיפת
חיים, זוכר, זוכר הכול, ולעולם לא יוכל לשכוח.

ככה נוצרים הקרעים במציאות.

אני חולמת על עולמות שמסתתרים בתוך הקרעים, אבל בגלל מלחמת
הבובות איני יכולה לראות אותם וגם לא לבקר באף אחד מהם. הם
תמיד יהיה נסתרים ממני, כל עוד הבובות משתוללות בשדה הקרב.
שלושת הבובות - שחורה, אדומה ולבנה, תמיד ילוו אותי, לאן שלא
אלך ומה שלא אבחר. הן תמיד הולכות יד ביד, לפעמים מאבדות אחת
את השניה בתוך הערפל, אך בסופו של דבר הן קשורות אליי, סוחטות,
אונסות ומסתירות אותי בתוך הקופסה הקטנה שלהן. ולי נשאר רק
להתפלל לאלוהים שלא שומע דבר, ולנדוד, כפנטום חסר מנוחה
במרחבים של היקום, אל תוך הלא נודע...