"את בוכה?" הוא שאל בחוסר סבלנות.
"לא... מה פתאום? למה שאני אבכה?" היא התייפחה ללא קול.
"נו, מה עוד יש לך להגיד? אין לי זמן... אני קצת ממהר..." אמר
שוב.
"אני בסדר... אין לי עוד מה להגיד לך..." גמגמה.
"סילבי... אני לא אנתק עד שאני לא אדע שאת בסדר..."
"לך, אדם, לך... זה יפתור לך את הבעיות..."
"אני אתקשר אלייך בסיום הפגישה..." אמר.
היא צחקה בבוז "כן, אתה תעשה בדיוק את זה..." היא זרקה את
הטלפון על מושב לידה ולחצה על דוושת הגז.
"רחוק רחוק רחוק רחוק..." היא זימזמה, בעוד עיניה סוקרות את
הנוף הזר.
"סילבי מותק... בבקשה תסעי יותר בזהירות... יש לנו דברים
לעשות... אנשים לפגוש..."
"רחוק רחוק רחוק רחוק..." היא לא הגיבה.
"סילבי, לאן אנחנו נוסעות?" היא שאלה שוב.
"רחוק... רחוק רחוק רחוק..." שרה סילבי בעליצות. "רחוק ממנו,
ומהכל, שלא ימצא אותנו לעולם, שלא יגע בנו שוב..."
"את בטוחה שזו הדרך הנכונה?" התעקשה היא שוב.
סילבי ניערה את ראשה בפראות, בעוד הרכב עושה כמוה.
"סילבי! הכביש! תסתכלי על הכביש!"
"לא רוצה... לא רוצה..."
"את רוצה למות?"
"כן... זה פיתרון מרגש ממש..." ליחששה סילבי.
"סילבי!" צעקה "תתעוררי!"
"אני לא ישנה..." ציחקקה סילביה "אני רוצה לראות כמה זמן אני
אצליח לנהוג בעיניים עצומות..."
"סילביה! אני לא רוצה למות... בבקשה... סילבי... מה את רוצה
שנעשה? בואי נמצא פיתרון אחר..."
"הו... את לא תצליחי לשגע אותי שוב!" זעקה סילבי בזעם "קול
הטירוף, זה מה שאת! אני לא מקשיבה לך! זו הדרך הטובה
והנכונה..."
הסלולרי של סילבי צילצל שוב והיא נעצה בו מבט שוטם. "תעני, הוא
ידאג לך..." האיצה בה.
"אווהוווהוהווף..." יללה סילבי והרימה את המכשיר. "הלו?"
"סילבי... תקשיבי אני קצת דואג לך...איפה את?" שאל.
"תגידי לו!" היא לחשה.
"אני בבית..." אמרה סילבי.
"את לא ברכב?" שאל מבולבל "אני שומע קולות של נהיגה..."
"זתומרת, אני בדרך הביתה... כמעט הגעתי..." אמרה סילבי בולעת
את רוקה.
"תגידי לו את האמת! טיפשה..." לחשה היא במאמץ.
סילבי תפסה את ההגה בכוח.
"סילבי? את בסדר?"
"כן, בטח... למה אתה כל כך מודאג? אני לא בורחת לשום מקום..."
היא ציחקקה.
"טוב, אני אחזור אלייך אחרי הישיבה... אני חייב לרוץ..."
"ביי..." היא המשיכה לצחקק.
"למה לא אמרת לו איפה את?" שאלה בכעס.
"אוי... כמה שאת לא מבינה כלום... אנחנו לא חוזרות... את תקועה
איתי לעד..." צחקה סילבי.
"זה באמת הסיוט שלי..." מלמלה היא.
סילבי נאנחה פתאום והניחה את ראשה על ההגה.
"תרימי את הראש! תרימי את הראש! אני לא רואה כלום! סילבי! לא
אכפת לי מהמיגרנות שלך! קומי עכשיו!"
"אולי תסתמי כבר את הפה שלך?" צווחה סילבי בכעס, והרימה ראשה,
היא החזירה את הרכב לנתיב שלו "אני כבר לא יכולה לשמוע אותך!
שיגעת אותי! א נ י   ר ו צ ה   ל מ ו ת ! אני כבר לא רוצה
לחיות! את מסוגלת להבין את זה ולעזוב אותי בשקט? כי אני
משתגעת!"
"את כבר משוגעת! זה לא מה שישנה את זה..." מלמלה.
סילבי העיפה מבט במראה הפנימית, ולא ראתה כלום.
היא הניחה שוב את ראשה על ההגה.
"את לא סקרנית להרים את הראש ולראות מה עומד לפגוע בך?" שאלה
בהתגרות.
סילבי התחילה לבכות. "תעזבי אותי..." היא לחשה "אולי תעזבי
אותי כבר?"
"אני לא יכולה..." היא לחשה לסילבי. "אין לי ברירה! בדיוק כמוך
אני תקועה איתך..."
סילבי התייפחה, והתחילה לתהות מתי הרכב יעצר באיזו תעלה, או
משאית. כי היא הרגישה שהוא נוסע ונוסע בלי סוף.
תכף אדם יתקשר שוב, והיא לא תענה לו...
"כן בטח לא תעני לו... הוא רק יזמזם ואת תרוצי לענות לו..."
ליגלגה עליה.
"תעזבי אותי!" צרחה סילבי בחמת זעם "זה הכל בראש שלך! זה הכל
בראש שלך!"
"ברור שהכל בראש שלך... איפה עוד?"
"אני לא יכולה יותר..." לחשה סילבי. היא הרימה את ראשה.
המשאית קרבה במהירות, וגם אם סילבי הייתה מתחרטת מאיזו סיבה לא
ברורה, לא היה לה זמן להסיט את הרכב.
הנהג כל כך נבהל, כשלפתע ראה אותה מולו, היא ראתה את פיו פעור,
והוא קפוא.
המחשבה האחרונה של סילבי הייתה שהוא נראה כמו דג.
המחשבה האחרונה ש ל ה הייתה שהיא דווקא מצטערת למות עכשיו, היא
לא הספיקה כלום...