שוכבת במיטה בחושך.
מסכמת רבע מהחיים שכבר עברו...
דמעות של אש שוטפות הפנים.
אכזבה מטורפת מתקופה של חיים שלמים שהתבזבזו.
נאחזת באוויר, מנסה לתפוס שמיים.
מתאכזבת כל פעם מחדש
כאילו לא הוזהרה, כאילו לא ידעה
תופסת את עצמה בידיים, ושוב עוזבת.
בוכה על כלום,
בוכה בלי סיבה,
זה יומולדת עצוב.
של בכי ואכזבה.

מנסה למצוא תקווה,
        למצוא מקום של אושר,
        למצוא מקום להצלחה.
שומדבר לא מספק, שומדבר לא מרגיש נכון,
פספוס בן רגע והכל נפל, התמוטט כמו בניין קלפים.

מוצאת את עצמה מחזיקה פיסת שמיים קרועה
מנסה להיזכר איך נפלה ונחתה שוב על אדמה קשה.

רק זוכרת תפילה אילמת
'תפוסו'תי... רק תפוסו'תי, בבקשה...'

אך בריסוק איברים ועצמות
שוב נושרות דמעות של אש,
                דמעות של רוח,
                דמעות של אדמה,
                דמעות של מים.
מנסה להבין איך מריחוף של אושר
התרסקה שוב, כמו תמיד,
על אדמה של אבן ומדבר.

מנסה להבין איפה כל המבטיחים והאוהבים
האם כולם שקרנים? כאותו אחד בודד?
עליו סמכה, עליו שמחה.

'תפוסו'תי... רק תפוסו'תי, בבקשה...'
וצווחות הגוססים סביב,
שגם אותם שכחו להציל.
כבר לא בודדה.
מוקפת בכל עלובי הנפש.

עוד חולמת עליו לילה ולילה.
מקווה שכשסוף סוף יבוא הבוקר הוא יעמוד מעליה.
ירים, ויחבק, יתנצל, וימציא תירוץ עלוב, כמו תמיד,
והעיקר שיאהב.

זה לא משנה.
יומולדת זה כבר לא מה שהיה פעם.
אם כולם שכחו ואת מרגישה לבד לבד לבד.
זה לא צריך להכאיב.
זה לא אמור לאכזב.
את לא אמורה לשכב בלילה במיטה
ולבכות על שאיבדת הכל ואת כולם.

אז למה את עדיין עושה את זה?
למה כל הזמן זה כל מה שאת עושה?
שוכבת ובוכה?
מנסה למצוא מטרה?
מה נשאר לנו?
היו 10 ציפורים ביד, וכולם עכשיו על העץ
אחת אחת פרחו ונעלמו אל בין העפאים.

ולבד את תיוותרי לעד
כי תפוסו'תי הלך לים... ומי נשאר?