ושוב התמונות מהדהדות במוחי,
חושבת מתי הן יעלמו.
רוצה שילכו ממני המחשבות,
אבל הן מתעקשות להשאר.

אני שומעת את אנחותיהן,
נזכרת בבכי שלי,
הכאב, הלחץ, הפחד הטמיר,
לא ידענו מה קורה
ולאן זה יוביל.

ראיתי דם, הרבה דם,
הוא נשפך שם כמו מים זורמים,
ואני, שניסיתי לחלחל את התאונה בראשי,
לא ידעתי איך לפעול.

ראיתי את האנשים באים,
משטרה, אמבולנס, אפילו זק"א,
רציתי לחזור לאחור, כעסתי על עצמי,
בגללי יצאנו מאוחר מן הבית,
בגללי התעכבנו כל כך,
ועכשיו, בגללי הן תקועות במכונית,
בגללי צריך לחלץ אותן משם.

רציתי להשאר איתכן, באמת שרציתי,
אבל לקחו אותי לאמבולנס,
לפחות את חן הביאו איתי,
לא רציתי להשאירה שם לבד.

הכל קרה מהר, לא הבנתי מה קורה,
ניסיתי להבין על מה מדברים איתי,
כל מספרי תעודת הזהות שלי התבלבלו לי,
אני זוכרת את המספרים! אני זוכרת!
וכל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה,
מרב לחץ לא הבנתי מה אני אומרת.

הוא נסע מהר, ופחדתי שתיהיה תאונה שוב,
ביקשתי להחגר, הם עבדו עלי,
אמרו לי שאני חגורה, אבל ידעתי שזה לא נכון,
רציתי להגיע כבר לקפלן, רציתי לראות אותן.

למה לא יכולתי לשבת במקומכן שם?
למה לא יכולתי?
למה אתן צריכות לסבול כל כך?
הרי אני אשמה שיצאנו מאוחר,
לי מגיע לסבול, לא לכן, יפות שלי,
אני רוצה לסבול את כאבכן.

אתן כל כך חשובות לי, בלה וטובה,
למה היתן צריכות לשבת דווקא שם?
היה די מקום באוטו, יקירות שלי,
היה מקום, היה מקום...

כל כך יחלתי לראות אתכן, אבל לא נתנו לי,
אישפזו אותי שם, במרחק קילומטר ממכן,
נלחמתי בכאבים, ברופאים באחיות,
הלכתי לבד, עם סחרחורות ובחילות,
עם האינפוזיה הזאת ביד,
נאבקתי בגופי, בשבילכן.

וכשהגעתי, לא נתנו לי להכנס,
"הן במצב קשה"
"יש זיהומים",
לא רצו שאני אכנס,
אל תכעסו עלי בבקשה,
באמת שרציתי, באמת,
אבל בטיפול נמרץ התעקשו.

בבקשה, יפות שלי, אל תכעסו עלי,
אני יודעת שלא ראיתן אותי,
אבל בבקשה, זאת לא אשמתי,
בבקשה, אל תכעסו,
אני אוהבת אתכן, אני תמיד אוהב.

טובה ובלה,
בלה וטובה,
תחלימו מהר,
אני מחכה לכן כאן,