נצח,
חשבת פעם על כמה הולם הכינוי ?
המחשבה, השאיפה, כאילו אנו בניסוי.
תארי לך תמונה של שתי מסילות ברזל
על כל אחת מהן רכבת, בכיוון זהה בערפל.
הן דוהרות במעגלים, כל אחת בקצב החיים שלה,
והן חופפות זו את זו פעם בתקופה.
עת יחלפו, וישיקו ויהיו בקו אחד,
או, אז זה הזמן, והצופר ירעד.
ונפתחים שני חלונות, זה בזו וזה לזו,
חלונות של זמן. ומה שיספיקו, הוא מה שארזו.
ויוצא הוא, מהחלון, והרוח בפניו.
מחכה לצאתה עת ניצוץ יאיר עיניו.
ויוצאת היא, מהחלון ההוא, ותרה אחריו,
מושיטה לו ידיים ולב של זהב.
נפגשות העיניים, לחיים, שפתיים,
הוא חובק אותה, היא אותו, לא מרפות הידיים.
והם נמצאים כל העת בעולם שכולו טוב,
שם, האהבה להם לא תאפשר לחשוב.
שם, לכל שנייה בחיים יש משמעות שונה,
שם, כל רגע הוא קסם חבוי בעננה.
והוא לוחש באוזנה דברי אהבה מהולים בגלגלי פלדה,
והיא אוהבת, מסוחררת, מתרגשת כילדה.
ואומרת- "יודעת !!", ולוחשת-"גם אני אותך",
והוא נקנה עולמו, כתרנגול מתמוגג משמחה.
והידיים נמתחות ואחיזתן רופפת,
וגולשות זו על זו, להספיק עוד טיפה לגשת.
ונפרדות השפתיים, הלחיים, העיניים יאמרו תקווה,
עת קצות האצבעות ירופפו בתאווה.
והמסילות קורעות עוד רגע של שיכרון חושים,
עת האהבה זרקה את שנינו לקרשים.
ורכבות החיים ימשיכו בדהרתן,
במסלולן העגול יפגישונו עם הזמן. |