[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בטי קראו לבובה השניה, אונה קראו לראשונה. יעל החליטה שהיא
תקרא לבובות שהבת שלה תקבל, בסדר אלפביתי, ושלא יהיו אלו שמות
ישראליים, כדי שליהי לא תפגוש בובה בגן. כלומר, שלא תהיה לה
חברה בכיתה ששמה כשם אחת מהבובות. וכשאונה הגיעה מסבתא יהודית
כשליהי היתה בת יום, זה גם היה באלף, וגם ראשונה באיטלקית,
ואונה יצאה לדרכה. אחר כך הגיעה בטי, שהחליפה בצפיפות יחסיה עם
ליהי את אונה שנתמרטטה. והתקבלו מתנות, ונתבצע רכש, וכך עברו
בסך ג'ודי (בג'ימל, לכבוד כינוי החיבה של סבתא י' מימי שירותה
בצבא) ודולי המתבקשת, והיידי שהיתה לה בבטן קופסה שהשמיעה בכי,
והקופסה שהוצאה נשמרה אך הבובה אבדה, ויוה הקטנטנה הכהה, וזואי
הדומה לה בגרסה הבהירה, חנדלה שהגיעה מהקרובים הרחוקים מהולנד
- בובה גדולה כתינוק, טניה הקשה מדי, שהמנקה נתנה לליהי מתנה,
יולי בעלת הצמות (שם הילדות של סבתא י', מגרמניה) וכוכבית42.

האחרונה זכתה לשמה בהבלחה של יותר מרגע. כל הסיפור הזה עם
כוכבית42 קרה כי בטי נקרעה, המוך שלה פרץ מבעד לבד, לא רק
עניין של תפירה פשוטה. וזה המקום להזכיר שהרבה לפני שנקרעה,
יעל העניקה לה כפות ידיים מרופדות, כלומר עטפה ותפרה אריג רך
לאצבעותיה של בטי, אשר תרמו בלי כוונה לליהי יבלות. ליהי היתה
תוחבת ביניהן את אצבעותיה, והן היו משפשפות לה ת'עור ומצמיחות
לה בונקלך קטנים. אז כמובן שהיה צורך לשים לבטי חסמים. ואי
אפשר היה שלא לכבסה לפעמים, להסיר ממנה את האבק, ואת הזיעה של
צמודתה, מה שחייב הערכות לוגיסטית מסובכת של כביסה השכם וייבוש
עד הערב, אחרת אין שינה. לליהי. אבל לא מהכביסות היא התרפטה,
אלא ממעמדה הבכיר ביותר, מהמזמוז האינטנסיבי, מהחיבוקים החמים,
מהקירבה היתרה, מהליטופים התכופים, מהתלות ההדדית, מהסימביוזה
שהיתה כנראה טובה לליהי אך בעוכריה של הבובה.

וכך נזרקה בטי אחר כבוד לפח, בטקס פרידה בוגר ומחויך, לא לפני
שיעל הפכה את העולם למצוא את בת-דמותה, אך לא נמצאה. בכל
החנויות בעיר חופשה בטי נוספת, ואין. אפילו עד לגבעת שמואל
הרחיקה יעל. בינתיים נקנתה התחליפית המקווה, שונה אך יפה,
וברוח הפרסומות ברדיו ובטלויזיה באותה תקופה, נקבע שמה. לא
חלילה כמחווה לבזק, אלא כבדיחה, וכי הגיעה האות כף, וכוכבית
הריהו שם מוצלח ולגיטימי כמו דלית או שגית, אך כדי לא לפרוץ את
"חוק הכיתה" - התווסף המספר.
ומדודה רבקה הגיעה אחר כך גם לונה, שהבעת פניה היתה כשל לפת
ולכן כונתה גם כך, וכשנתקבלה הבובה הבאה היתה התלבטות רצינית:
מיני, או ממי. יעל וליהי לא הגיעו להחלטה עצמית, אבל הגיעו
להחלטה משותפת, גם וגם. מיני-ממי. ומיני-ממי גרה באוטו, בתא
הכפפות, למצבי חרום או עייפות בנסיעה. האות מם נתפסה.

במקביל החלו להצטבר צעצועים נוספים. למכוניות ולכלי נגינה לא
נותנים שמות, אומרים פשוט: בבקשה תרימי את התוף, או: תני לי את
מכונית המשטרה. גם לאינסטרומנטים שונים ומשונים מפלסטיק ומעץ
לא מתייחסים אישית, אבל איך מסתדרים עם כל השעירים, בובות
הפרווה בעלות הדמות החייתית או האנושית הבלתי מזוהה, הרי צריך
להבחין ביניהם ולא רק ע"י "הכתום הזה שמשמיע פוקי" ו"הקוף
הגדול" ו"הפרתמשה". הם יעלבו!
או-אז הפליאה יעל באסוציאציות יחודיות, בדרך-כלל נצמדה
לראשונות שצצו כשראתה את היצור המפורוון, הברקה במבט ראשון,
בין אם כשקנתה או כשנתקבלו כמתנה. גם המובנים מאליהם לא אושפזו
בארגזים או שוחקו בלי תוית: הפרתמשה - מושית, ההוא שדומה למשהו
מאיזה סרט מצוייר ומצוייץ - ביפ ביפ, החיה הכלבית הנקבית כונתה
כמובן כלבתא, אך בסגנון עדות אשכנז, קלפטע. בוב היה יצור גברי
משהו, תרמח היה ספק-דב-ספק-כלב פוזל, דולפי - הלא הוא הדולפין
הורוד, פילפי היה הרך ההוא עם החדק, כי מה, יגידו סתם מה שלום
הפיל? לפילפי יש נעימות בלתי מנוכרת. שאפה היתה השפנפנית
המגונדרת, כהן היה דובון פיצפון, ע"ש מי שהביא אותו ליעל עוד
שנים לפני שליהי נולדה. ותקצר היריעה. ליהי, אגב, כשביקרה אצל
חבריה הפעוטים, לא הבינה איך הצעצועים שלהם אינם כאלה
מוכרים...

וזהו. נחזור לבובות. באות נו"ן אין. ליהי כבר בת שמונה ובשנים
האחרונות מביאים לה משחקי מחשב ומשחקי חברה על-פי בקשתה,
אופניים מסבתא י', כבר פעם שניה, בהתאם לגדילה, צמידים, יש לה
רדיוטייפדיסק בחדר, היא חושבת שמגיע לה כבר טלפון נייד, אין
בובות נוספות. אך נשארה הבכירה. בטי.

לא לקפוץ, בבקשה.
נכון, בטי נקרעה.
ונקנתה כוכבית42, במקומה, בזמנה. ובכן, כמה חודשים אחרי שליהי
וכוכה (קיצור חיבה) לא הסתדרו נפלא, והקירבה לא היתה יתרה,
הפציעה פתע באחת החנויות תאומתה של בטי האחת אך הלא יחידה. נס
משמיים, למרות שכשלו החיפושים הארוכים הקודמים. ואז, סבתא
יהודית, כאן במלוא הדר שמה, הפתיעה את ליהי במתנה לפסח, בבית
מלון, לפני ערב הסדר, בגיל ארבע, ושלפה שם את בטי החדשה
מהמזוודה.
ליהי לא ידעה את נפשה. היא פשוט נד-ה-מה.
מבטה התקבע על הבובה, היא פרשה את ידיה לרווחה וקראה: בטי שלי
חזרה אלי!!! מחירייה!!!
ליהי החלה לקפוץ על המיטות כשהיא חובקת את האובדת - השבה
בזרועותיה ואומרת תודה, יהודית (היא לא קוראת לה סבתא), תודה,
בטי, בטי חזרה, בטי שלי אהובתי, בטי, בטי...

בו במקום הוחלט לקרוא לה בטי ב', ע"ש בטי א' זכר צדיקה לברכה,
אך ה-ב' נשר משך הזמן, ושרדה בטי.
היום היא מכונה שמטונקה, רמז למצבה. לא ממש שמטע, עוד כוחה
במותניה, עוד עוזרת לליהי להרדם ולהתעורר, לראות בטלויזיה
דברים מפחידים, להתמודד עם לחצים, לרפא מחלות. אך כבר לא
מבהיקה, לא ניחוחית כפי שהיתה בעודה טריה, וכעת היא בפירוש לא
מנוצלת בכל דקה. כי בטי פשוט כבר גדלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני אוהב לאונן
על מודעות אבל
בעיקר על ניצולי
שואה שמתים
בשיבה טובה
זה משאיר לי את
הזין בערך פי
שניים מהזמן רק
מהמחשבה שזאתי
הייתה פעם כוסית
שאנסו אותה
הנאצים ועכשיו
היא והקוס הרקוב
שלה עכשיו
מתים.

אבל בעיקר אני
אוהב שלכת.




אנתרופולוג
קליני
בראיון נדיר
לאילנה דיין
בעונה הבאה של
עובדה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/2/06 0:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יפעת אילת

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה