העיניים נפקחות, הערפל מתפוגג במהירות ונפוץ לכל עבר.
מצמוץ אחד, והוא נזכר היכן הוא נמצא. הגוף מצטנף בתוך שק השינה
ומסרב להאמין למוח שהגיע הזמן להעביר הילוך. מצמוץ שני, מבט
פנימה ואיתו תחושה שכמותה לא חווה מעולם, מעין תחושת רפיון
משכרת.
בחוץ מייללת רוח חזקה, ומגדל הקלפים התמוטט.
שינה מתוקה כזו לא טעם כבר מזמן, חשב לעצמו. ארבע, אולי אפילו
קצת יותר שעות של אבדן חושים מוחלט. אבדן חושים שלא הופר על
ידי רצון עז ופתאומי להשתין, לא על ידי תקרת האוהל המטפטפת או
זעקותיו הפראיות של חג'בי מתוך שינה, אפילו חלומות לא חדרו את
מסך העילפון.
לפתע היה לו רצון עז להרים את הראש ולהסתכל מסביב, הייתכן
שבזמן שהוא שכב במיטה עם תודעה של בול עץ הכל התנהל כרגיל
מסביבו? האם נכנס בתדירות קבועה אחד מחבריו לאוהל והעיר בלאות
את הבא אחריו ברשימה, תוך כדי שהוא פוזל בכמיהה לעבר מיטתו
הסתורה? הרי תמיד היה ער איכשהו בשעה שהתן היה נכנס לרחרח את
רצפת האוהל בתקווה למצוא שיירים מהחאפלה שלפני השינה, אך לא
הפעם.
הוא הרים את ראשו באיטיות וחיכה שעיניו יתרגלו לחשיכה ששררה
באוהל. הכל נראה שגרתי לחלוטין. הנה, במרחק של פחות ממטר ממנו
שוכב יוני, כף רגלו נעה כמו תמיד במכאניות מצד לצד בתוך שק
השינה. ממולו רוטמן, יד אחת שלו מונחת על הקנה הקפוא של הנשק
מתחת לראשו, יד שנייה אוחזת בטלפון סלולארי, הוא שוב התעקש
שהלילה היא בטוח תתקשר ואין שום סיכוי שבעולם שהוא מפספס את
השיחה. בהתחלה עוד היו מנסים לשכנע אותו לשים אותו על רטט
לפחות, עכשיו, כשהוא לא היה בסביבה, איתמר היה אומר שיש יותר
סיכוי שהמחלקה תעלה לתפוס קו על הירח מאשר שהפלאפון של רוטמן
יצלצל אי פעם.
הוא רצה להעיף מבט על שאר האוהל, לבדוק שכולם באמת שם אבל אז
נשמעו צעדים מהוססים מהפתח הרחוק של האוהל והוא מיהר לקבור את
ראשו בתוך שק השינה, יודע בעל פה מה יבוא עכשיו. המילה הכי
שנואה עליהם תישמע באוהל ובשנייה הראשונה לא תהיה תזוזה כלל,
לאחר מכן יתחילו בעלי השינה הקלה להתהפך במיטותיהם, נאנחים
ומפהקים. אך כעבור דקה או שתיים גם הדובים שבמחלקה ישלימו עם
הגזרה. ההשכמה תמיד נחתמת באופן רשמי בצרור קללות שיורה פרץ
לאוויר, צרור שאף אחד לא יוצא נקי ממנו, אלוהים, המפקדים,
הערבים ואפילו אימא שלו על שהביאה אותו לעולם. הוא לא מרחם
בבקרים הכי קשים.
העובדה שהוא תמיד היה ער הרבה לפני שכל התהליך התחיל הקנתה לו
יתרון. בזמן שכולם היו נאבקים בקור ובתשישות, שולחים יד לתפוס
לחלום שכבר נגוז, הוא היה מתיישב על קצה המיטה, בוהה ברצפה
כעשר שניות, עונד את הדיסקית שהוציא מהנעל השמאלית שלו והולך
בצעדים איטיים לכיוון השירותים, לא לפני שהוא לוקח שאיפה עמוקה
כשידיו מתוחות מעל ראשו.
האווירה הקודרת באוהל תמיד הייתה נחתכת במהירות. אין זמן
להתאבל, לקונן או להתלונן על הלילה הקצר שמאחוריהם או על היום
הארוך שמצפה להם. מישהו היה מזכיר איזו שטות מצחיקה מאתמול או
מחקה את אחד המפקדים והנוקשות באוויר הייתה נמסה במהירות. ואם
לא עלה לאף אחד משהו לראש אפשר היה תמיד לנסות לפענח על מה
ולמה צרח חג'בי כל הלילה, גם בלילות שלא הוציא מילה.
מהרגע שבו הושג האפקט הקומי, אנשים היו מתרככים, הצחוק היה
מחמם להם את הלב, מזרים את הדם, והם היו יוצאים מהבועה הדקיקה
שבה שהו בשעות האחרונות. מחליקים במהירות אל תוך המדים עם כתמי
הזיעה והנעליים שכבר התרככו ומעיפים מבטים בעיניים טרוטות מאחד
לשני, קצה של חיוך בפיהם. צרת רבים הייתה שווה הרבה יותר מחצי
נחמה בבקרים כאלה, ועם הטיפשות הם השלימו מזמן.
"השכמה, השכמה, השכמה, יאללה בואו נתקתק את זה כדי שלא יקרה מה
שקרה אתמול, אין לי כוח ל..."
זה מוטי, פצצת אנרגיה קטנה וממושקפת,לא יותר ממטר ושבעים.
כשהוא אחראי על משהו אין מצב לתקלות, לא סתם קראו לו
מוטי-בציה. הוא המשיך במסע ההשכמה הפרטי שלו, מתבל את הנאום
שלו בנימוקים רגשניים ובטיעונים לוגיים שאף אחד לא יכל ולא רצה
לסתור.
כמו בכל בוקר, דן קם ראשון וניסה לעזור קצת למוטי שמצדו צעק לו
שיתארגן ולא ידאג לאחרים, כי אם כל אחד יהיה עסוק בלהעיר
אחרים, הם בחיים לא יהיו מוכנים בזמן. דן הנהן בצייתנות והחל
לקפל את שק השינה שלו, תוך כדי שהוא מלווה במבט את מוטי שצעד
הלוך וחזור באוהל כמו איזה גנרל בצבא קדום שבוחן את חייליו רגע
לפני היציאה לקרב. פה בעיטה קלה במיטה של יוני שגרמה לרגל
להפסיק לזוז, שם לטיפה לראשו של גל שכבר סיים לקשור את הנעליים
ולהדק את המכנסיים בגומיות.
האוהל התחיל לקום לחיים, ברוב המיטות הייתה כבר תנועה כזו או
אחרת. אנשים התחילו להתיישב, להיאנח, לרכוס, לקפל, לקשור
ולצחצח. מוטי ניגש לאגוזים הקשים לפיצוח, לחבר'ה שעדיין שכבו
מכורבלים במיטות ולא טרח אפילו להציץ לכיוון מיטתו של נדב. הוא
לא שכח ממנו חלילה, הוא פשוט ידע שאין צורך להעיר אותו והניח
שהוא כבר בשירותים.
אבל נדב שכב במיטה, כמו בובה על חוט שנותקה מהחוטים ונותרה
שוכבת על הפרצוף בלא תזוזה. הוא האזין בשקיקה לקולות באוהל,
מנסה לצייר לעצמו את התמונה הכל כך מוכרת בראש אך באותו זמן
היכתה בו ההכרה שכל זה לא ממש תקף לגביו, הוא נמצא במקום אחר.
"תגיד סטפנסקי, אתה באמת קיבלת סטירה מהבלונדה ההיא מהשלישות
כשניסית להתחיל איתה אתמול או שחלמתי את זה?"
הדי גיחוך נשמעו באוהל. סטפנסקי שבמצב רגיל כבר היה עוקץ בחזרה
בלי לחשוב פעמיים פשוט חייך והמשיך לחפש את הגרב שלו. איתמר,
מבסוט מהיציאה שלו, בחן את תגובות חבריו. תוך כמה שניות עלה
מפלס הרעשים באוהל בצורה די ניכרת. אפשר היה להרגיש שהתחיל יום
חדש, לא לפני שפרץ יצא משק השינה, הביט בעגמומיות לעבר השמיים,
שחרר את הנצרה בפיו, וכילה את זעמו בירח שעדיין זורח כשהם קמים
ובשמש שממאנת לעלות ולחמם אותם קצת, בחייאת רבאק.
"איפה נדב החרא הזה?" שמע פתאום נדב את ירון שואל, מופתע לשמוע
את שמו.
"בטח כבר בשירותים, אתה יודע, תמיד הוא קם מהר, למה לקלל אבל?"
ענה לו מוטי שמשימתו כבר הושלמה והיה עסוק בלצחצח את נעליו
בכפייתיות בשיטה שאלכס לימד אותו.
"ברור שהוא קם מהר", ענה ירון במרירות, "ישן כמו מלך בלילה.
הוא לא הסכים להחליף אותי בשמירה השמוק, כמו שק תפוחי אדמה הוא
שכב במיטה בזמן שניסיתי להעיר אותו."
"בטח הרגיש על הפנים, נדב לא טוחן ככה אף פעם."
"אתה לא מבין, מוטי, אם היה מבקש בכיף אני מושך לו, אבל לא
הוציא אפילו מילה, לא הסביר למה."
הגנרל נואש מלהגן על נדב. "תשאל אותו כשהוא חוזר מהשירותים,
אבל אל תתנפל עליו, דבר איתו כמו בן-אדם."
"בן-אדם? בן-אדם מחליף את חבר שלו בשמירה, זה בן אדם!"
נדב שמע את הדו שיח והמשיך לשכב במיטה בשוויון נפש. זה לא הוא,
הוא כבר לא חלק מזה, אי אפשר לבוא אליו בטענות.
יוני טרח סוף סוף להציץ שמאלה והבחין בוודאות שיש מישהו במיטה
לידו.
"נדב פה במיטה לידי, לא נראה לי שהוא קם בכלל", הפליט יוני
למרכז האוהל כבדרך אגב בקול אדיש.
"יוני, חלאס עם השטויות, הערתי אתכם לפני שש דקות ואתה אפילו
לא לבוש", נבח מוטי לעבר יוני, מרחק של חמש מיטות ממנו, ובחן
את נעליו בסיפוק.
נדב הרגיש יד מטלטלת את כתפו, הרגיש אבל לא הרגיש.
"נדב, מה נסגר אתך? היית צריך לקום כבר מזמן, אתה לא מרגיש טוב
או משהו? ירון בקריזה שלא החלפת אותו בלילה וברגע שמוטי יגלה
שלא קמת..."
נדב איבד ריכוז, מה הטעם להקשיב לדברים שפג תוקפם, דברים
בעלמא?
עוד כמה טלטולים, והברות קטועות.
"מוטי, נדב באמת לא קם, הוא לא מגיב, אין לי כוח להתעסק איתו,
אני חייב ללכת להתגלח."
רוטמן בדק בפעם השלישית את הפלאפון. אין הודעות נכנסות, אין
שיחות שלא נענו, חוץ מהשיחה מאימא שהוא סינן מחשש שרוני תתקשר
בזמן שהוא מדבר איתה.
"ירון, אם נדב מת אתה תצטרך להתנצל על מה שאמרת מקודם, זה לא
בסדר."
ירון היה טרוד בלחשב איך הוא סוחט את הלימון הזה; העובדה שהוא
שמר שמירה כפולה, עד תום. כמו אדם שזכה בהגרלת ענק. בלי לחשוב
בכלל הוא זרק בחזרה: "רוטמן, אל תדחוף ת'אף, יכול להיות ששמעתי
את הפלאפון שלך מצלצל הרגע?"
לפתע נדב חש זעזוע חזק מאוד במיטתו, הוא זיהה את קולו הזועף של
מוטי מצווה עליו לקום. משלא הגיב שמע אותו מתאר בפרוטרוט את
מסכת הייסורים שתעבור על המחלקה אם הוא לא יקום ויתארגן בזמן.
אבל מה זה קשור אליו, תהה נדב, אם השמיכה שלו לא הייתה מקופלת
כמו שצריך היה צורח עליה מוטי שהיא לא בסדר?
נדב חש שהוא שוקע עוד פעם במצולות, שמהם עלה וצף לפני עשרים
דקות.
מעניין איך ההרגשה לקפוץ מצוק ולגלות באוויר שאין שום דבר
שמחבר אותך למקום שממנו זינקת, אם רק יצליח לבודד את ההכרה הזו
שהולמת לך בפנים כמו מוט ברזל חלוד, להעביר עוד כמה מאיות
קדימה אבל לא יותר מדי, הכל יהיה בסדר. להקפיא את הפסנתר שנייה
לפני שהוא נוחת ומרסק לו את הגב.
כשהייתה לו הזדמנות הוא ראה שהשמים התבהרו עוד קצת, הולך להיות
יום יפה דווקא.
כשהוא עלה לנשום קצת אוויר, הוא הרגיש שיש תכונה מסביב למיטה
שלו. קטעי משפטים הגיעו לאוזניו.
"עזוב, אין מה לעשות, נסביר למפקד תומר ש..."
"כבר ניסינו, שוורץ כבר הוריד לו את השק שינה מהראש, העיניים
שלו פתוחות והוא נו..."
"יאללה, כולם לעוף החוצה ולהסתדר, עדיף שלא נסתבך."
היה לו קר בקצות האצבעות, גם ברגליים. הגוף ממשיך בשלו. יש לו
סדר עדיפויות ברור, עדיף שהדם יזרום באיברים החיוניים באמת,
אפילו במחיר של הזנחת מקומות אחרים.
תחושת השיכרון לא שככה, היא רק הלכה וגברה. מי זה? המפקד אבי?
"נדב, אתה יודע שמה שאתה עושה זה סירוב פקודה, נכון? קצת קר
בחוץ אז אתה נשבר? דופק את כל החברים שלך שמחכים עכשיו בחוץ
במצב שתיים. כבר שבע דקות שאני משפיל את עצמי, עומד כאן ומדבר
איתך. לא אכפת לך מגל? הוא קרס ותוך כדי שאני מדבר אליך הוא
מקיף את כל המחלקה בריצה כמו איזה ליצן."
אל מי הוא מדבר? למה הוא צורח? השקט כל כך מבורך, רק להושיט יד
ולחטוף מהמדף.
עוד חומה של אבנים התמוטטה בשאון עצום, נדב לפת את ראשו והמפקד
אבי נרתע מעט ונסוג לאחור.
נחשול אדיר של מים איים להרוס כל חלקה טובה שעוד נותרה.
הוא הרגיש שהוא הולך על קרח דק מאוד, אך במקום לפחד הוא צעד
בגאון. מכה בעצמה בקרח בנעליו הצבאיות, בקצב קבוע, הקצב שאליו
הוא הורגל - שמאל, שמאל, שמאל ימין שמאל. הוא ידע בביטחון
מוחלט שככל שהקרח יותר דק ככה קטנים הסיכויים שלו לשקוע.
"דופק תקין, דוקטור, חום גוף תקין, אבל אתה חייב לבדוק את
האישונים שלו, יש שם משהו מוזר."

מוטי היה האחרון שהגיע לבקר בקביעות, תמיד מביא איתו איזה
משהו, רוצה שנדב ירגיש מחובר.
הנה תמונה של כולם שנייה אחרי שסיימו מסלול, גוש ירוק ומיוזע
לגמרי של פרצופים מרוחים בצבע הסוואה שדהה, חושפים שיניים
ומחייכים בהקלה. בהזדמנות אחרת הביא תמונה של פרץ ושל איתמר,
מציגים בגאווה למצלמה זנב של פצצת מרגמה שנחתה על המוצב שלהם,
מסביב הכל מושלג.
מוטי היה משתף אותו בחוויות שעברו עליהם, איך החיים של יוני
ניצלו בנס רק כי הוא התכופף לסדר את השרוך בנעל ואיך רוטמן קם
בוקר אחד, בדק כרגיל את הפלאפון, בדק פעם שנייה ואז הטיח את
המכשיר בקיר בכזו עוצמה שהוא התפרק לחלקים. מאז רוני היא טאבו
מוחלט ואף אחד לא מעז להזכיר להעלות את שמה על שפתיו.
נדב היה מביט במוטי, מנסה להבין אותו, לפעמים מרגיש כאילו
מישהו מדבר איתו בשפה זרה. הוא השתדל לחייך כשניחש שמדובר
בסיפור משעשע והרצין מיד כשראה את פניו של מוטי מתקדרים.
הביקורים של מוטי היו מטיחים אותו באלימות אחורה, אל חיים
אחרים.
בפעם הלפני האחרונה שמוטי הגיע, נדב הבחין שארשת פניו שונה
מהרגיל, הוא עטה על עצמו פוקר פייס והעיניים שלו שתמיד נצצו
היו כבויות. הוא לא הביא איתו תמונות הפעם, גם לא איזו תעודת
הוקרה אלא הושיט לו חלק ראשי מקומט של אחד העיתונים שהוא שלף
מהתיק, התיישב לידו וניגב בתנועה חטופה דמעה מרדנית שזלגה לו
על הלחי.
אחרי כמה חודשים, בדרך החוצה מביקור נוסף, ניגש אל מוטי אדם
בחלוק לבן. הוא הניח את ידו על כתפו והסביר לו בעדינות
שהביקורים שלו גורמים לנדב עומס נפשי שפוגע בהחלמה שלו, ולכן
עם כל ההערכה לאכפתיות ולהתמדה שלו, ייאסרו עליו או על כל אחד
אחר הביקורים.
בלילות הנדירים שבהם נדב לא היה ישן שנת ישרים, הוא היה שוכב
על הגב, בוהה בצלליות שיצרו התריסים על התקרה ושומע בבירור את
חג'בי מתייפח לא רחוק, מבכה את מר גורלו.