[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יפעת אילת
/
משאלה (1)

עינת שכרה דירה באבן-גבירול. אבא שלה עזר לה. זה היה עוד לפני
שלמדה באוניברסיטה, כשרק עבדה קצת במשרד הפקות, אחרי הצבא.
לא היתה הצדקה מיוחדת לדירה נפרדת, אבל אביה חשב שאם היא רוצה,
בבקשה. "ככה זה, הם גדלים ועוזבים". הוא היה בצבא קבע, לא
הכנסה מי-יודע-מה, אבל היה חשוב לו לתת כמה שאפשר. הוא בא עם
המדים והדרגות, הרשים את המשכירים, נתן להם שיקים לשנה מראש
ובטחונות כפולים.

כעבור כמה חודשים החליטה עינת ללמוד. היא נרשמה, התקבלה, למדה
ברצינות בשני חוגים טובים. נסעה 5 ימים בשבוע לאוניברסיטת ת"א.
באוטובוס 24 או אולי 26, משהו שעצר מול ביתה ונסע משם גדוש
נוסעים שנושפים זה על זה.
עינת היתה עולה ועומדת, מעולם לא חיפשה מקום לשבת. הרי כמעט
תמיד האוטובוס בין כה כל כך עמוס, וגם אם יתפנה מקום, בעוד
תחנה ורבע תעלה איזו אשה שעינת בטח תקום למענה. אז בשביל מה
להתיישב מלכתחילה. רק במקרים נדירים בהם היו הרבה מושבים ריקים
ברגע שעלתה, ואפילו שהם יתמלאו במהרה, התיישבה.

עינת בחורה חולמת. מעשית ומחושבת, אבל גם ממריאה. כשמדי-פעם
התיישבה ואחרכך קמה לאיזו זקנה, היתה תמיד חושבת בעמידה, עד
שהגיעה לאוניברסיטה, את אותה מחשבה. שהנה היא קמה למישהי
מבוגרת ונחמדה, אשה קמוטה ונמוכה וחייכנית, שלא אומרת "לא, לא
צריך" אלא מכירה גם היא בהדרת שיבתה, מודה ומתיישבת. ואז
העומדת לידה, עינת, והקשישה הישובה, מחליפות חיוכים של הבנה.
אחרי כמה דקות קם המישהו שישב ליד הזקנה, זה שקודם ישב ליד
עינת, והאשה מזמינה את עינת לשבת לידה במקום שהתפנה. הן
שותקות. אחרי עוד כמה דקות מתחילה הזקנה בשיחה, בנימוס
ובזהירות, לא בכפיה. היא שואלת את עינת, נניח, אם היא נוסעת
לאוניברסיטה, עינת עונה שכן. היא שואלת אם היא נהנית שם, שאלה
מפתיעה מאד. היא מבקשת לדעת איך קוראים לצעירה, עינת עונה.
עינת לא סובלת מן השיחה, הזקנה אינה טרחנית אלא נעימה, יש להן
מספיק זמן להתיידד והזקנה מספרת לעינת המון דברים. היא אומרת,
למשל, שיש לה שני ילדים, שניהם בחו"ל. היא מצרה על שנשארה בארץ
לבדה. היא שואלת את עינת איפה גרים הוריה, עינת מספרת שהם כבר
חזרו לדרום. הזקנה אומרת שהיא גרה בקלונימוס, עינת אומרת שגם
היא שכרה בסביבה, ושאבא עוזר לה עם השכ"ד ועכשיו כשהיא לומדת
עד לעייפה ועזבה את ההפקה, הוא גם נותן לה מדי חודש דמי מחיה
וכלכלה. היא אומרת שזה בטח קשה לאמא ולו, הוא קצין, היא פקידה,
אבל "הם יעשו הכל כדי שאני אלמד ולא אהיה מוטרדת,  ולא אצטרך
לעבוד בלילות, כי שני החוגים שלקחתי תובעניים מאוד. הכסף מספיק
לצרכים הבסיסיים, בגדים בטח לא באים בחשבון, אבל אני בכל מקרה
לא בחורה של תכשיטים ואביזרים, ככה שאוכל-מים-חשמל-מסים
ומכשירי כתיבה". בערך.

הזקנה מספרת ששני הבנים שלה רופאים, והיא חולה. שניהם ירדו
מהארץ ועזבו אותה לנפשה. בעלה מת לפני 8 שנים, היא חיה לא רע
מבחינה כספית אבל נקרעת בלבה באין-משפחה. כואב לה שהנכדים
רחוקים, שהם בקושי מכירים, כואב לה להזדקק לשכנים ולמכרים
כשהיא חשה ברע, היא מרגישה ששני הבנים כפויי טובה, לא שהיא נגד
מימוש עצמי, שיהנו, אבל למה הם באים רק פעם בשנה לבקר את האמא
הזקנה. ועוד ביחד, כולם, במקום שזה יבוא ביולי וזה בחופשת חג
המולד. היא היתה רוצה להנות מהם במנות קטנות וממושכות, לצמצם
את הלבד, והם מסתפקים בשהות משותפת בעת ובעונה אחת, שבועיים
רצופים בשנה, ואחרכך 11 וחצי חודשים היא בגפה.
ואז הזקנה היתה שואלת נניח אם היא משעממת את עינת, ועינת היתה
מחייכת שלא, בכלל לא, והזקנה היתה אומרת, אם כי לא בטוח שזה
היה נאמר, הרי כעת זה רק בנבכי מוחה של עינת בעמדה במעבר
ובהחזיקה במוט, באוטובוס לאוניברסיטה, אבל נמשיך להניח שהיא
יושבת ליד הזקנה ליד המקום שהיא פינתה ואחרכך התפנה. אז הזקנה
היתה אומרת שנעים לה מאד לשוחח ואולי עינת רוצה לקחת את מספר
הטלפון שלה ולהתקשר אליה מתישהו, לא דחוף, אבל היא תשמח לקבל
ממנה פעם שיחה, ועוד יותר היא תשמח אם עינת תבוא מתישהו לבקרה.
הרי הן ממש שכנות...
עינת לא מבטיחה אבל רושמת ביומנה את המספר ורושמת את השם של
הזקנה הידידותית, מי יודע, אולי פעם היא תעשה מצוה. ואוטוטו
נכנסים לרמתאביב וקצת לפני שהאוטובוס עוצר, עינת מספיקה להשלים
לעצמה את סוף המחשבה הקבועה. שבכל-זאת פעם מתחייג לה המספר של
הזקנה, וההיא בטח, ברור, מה-זאת-אומרת, מאד זוכרת את הבחורה
הנחמדה מהאוטובוס, ואולי תקפצי לשתות קפה או תה, יש לי
עוגת-שיש מצויינת, מתי את פנויה? עינת קובעת עם האשה. ואז
יוםיומיים אחרי זה עינת הולכת לבקרה, ופוגשת שם את קז'ישטוף
החתול הרך שלה, והעוגה טעימה, והן צוחקות בלי סיבה, ונעים
לשתיהן בעיר הגדולה.

את המחשבה הזו עינת לא עיבדה מעולם לפרטי-פרטים, כלומר יש בה
עכשיו חורים ענקיים. כמה פעמים ביקרה אצל הקשישה? האם עזרה לה?
האם הביאה לה מדי פעם תרופות או מצרכים, או הקלה מעליה את נטל
הסידורים השוטפים? האם הטתה אוזן לצרותיה או סעדה אותה לפעמים?
האם באה פעם גם ביולי, להכיר את הבנים? האם גם עינת הזמינה את
הזקנה, לבקר בדירתה השכורה הקרובה? האם שוחחו בטלפון או רק
קבעו באמצעותו פגישה? האם הקשר נמשך כמה חודשים? כמה שנים?
המון דברים נשארו בלתי פתורים. אבל הסוף היה ברור, אם כי עינת
נאלצה להזדרז קצת במוחה, תיכף מגיעים לתחנה, כל הסטודנטים
צובאים על הדלתות, לכן קיצרה את ההליכים ואת הדקויות.
אז בסוף, הזקנה אהבה אותה נורא.
בסוף, היא אמרה לה שהיא ממש משפחה עבורה,
ובסוף היא רשמה אותה בצוואה, כי הרגישה שהיתה קרובה אליה יותר
מאשר הבנים המתרחקים.
לכן בסוף, לעינת היתה דירה משלה בתל אביב, בלי להעיק על
ההורים.
בסוף,
אה, הנה מיקי ודנה. באיזה אולם ההרצאה?






[ויש גם משאלה (2). מומלץ להציץ גם בה...]







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-מישהו צריך
לעשות משהו בקשר
ל 'סיפור שלא
נגמר' הזה.

-אני אשים לזה
סוף!


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/2/06 22:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יפעת אילת

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה