"שני כרטיסים לכדור הארץ בבקשה." אחרי 50 דקות של המתנה בתור,
סוף סוף הגענו לדלפק, ואמא יכלה להזמין את הכרטיסים. "מצטערת
גברתי, לא נשארו לנו כרטיסים ליד החלון, חוץ ממקום ישיבה אחד
מעל הכנף". אמנם זו לא טיסה ראשונה שלי, אבל כ"כ רציתי לשבת
ליד החלון, זה היה טיול בת המצווה שלי. קראתי פעם באיזו
אנציקלופדיה, שבכדור הארץ היה פעם נהוג שטיולי בת מצווה עושים
לכל מיני מקומות מוזרים (שלקח לי הרבה זמן ללמוד את השם שלהם)
כמו פריז, לונדון, דיסנילנד... פארקי שעשועים. גם שמעתי שכדור
הארץ מדהים. בעצם, לא כולו, רק חלק ממנו. אמרו שפעם, לפני המון
שנים, הוא היה יפה. אבל עכשיו, רק חלקים קטנים ממנו נשארו
יפים. לקחנו את הכרטיסים, שמנו את המזוודות על המסוע, והלכנו
לכיוון הטרמינל.
מבעד לחלונות השקופים של הטרמינל ראיתי אותו. הדגם הכי חדיש, x
729. כסוף, מבריק, עצום. בד"כ ילדים פוחדים לעלות על דבר
מפלצתי שכזה, אבל אני לא פוחדת, חיכיתי לרגע הזה המון זמן.
תמיד אהבתי כלי תעופה. להיות מנותקת מהקרקע, לרחף ביקום
האינסופי... אני חושבת שזה הרבה יותר מרגש וכיפי ממשחקי ילדים
אחרים.
התיישבנו במקומות שלנו. אמא נתנה לי את המושב שליד החלון שמעל
הכנף, והתיישבה לידי. עברו 20 דקות עד להמראה, שהיו נראות לי
כמו נצח. אז נשמע הרעש של המנועים, והרגשתי את כל הדם זורם לי
בגוף. המראנו, ואני שקעתי בנוף, הסתכלתי איך הכוכב שלנו מתרחק
לאט לאט, והכל נצבע בשחור.
הדיילות התחילו לחלק אוכל ושתיה. "כן בבקשה, איזה צבע?" אדום,
אמרתי לה. אדום היה הצבע של הכוכב שלי. היא לקחה פינצטה שכזו,
ובחרה לה כדור אדום קטנטן מתוך סלסלה מלאה בכדורים צבעוניים,
שמה אותו על מפית, והגישה לי. "מה לשתות?" שאלה. ביקשתי שתגיד
לי מה יש לשתות, ושאני אבחר. לא הבנתי כמעט כלום ממה שאמרה,
הכל היה נשמע מסובך. משקה אנרגיה, וויטמינים, חומר שמונע קרישת
דם... גדול עליי. אמרתי לה שתביא לי משהו בטעם תות, משהו מתוק
שילדים אוהבים. היא הגישה לי כוס מלאה בנוזל וורדרד וקש. אמא
לקחה את אותו הדבר. לקחתי את הכדור, שמתי אותו בפה והתחלתי
ללעוס. זה היה נוראי. זה היה צירוף של כל הטעמים הכי רעים שיש,
אבל חייבים לאכול כזה בטיסות, בגלל הלחץ שנוצר מהמהירות של
הטיסה... משהו שאבא הסביר לי פעם ולא הכי הבנתי. אחרי שאכלתי
ושתיתי, החלטתי לנמנם קצת. הטיסה היא 5 וחצי שעות, ורציתי
לשמור את כל האנרגיה והמרץ שלי לכדור הארץ, אז החלטתי לישון.
התעוררתי לקול החבטה של הגלגלים בקרקע... קצת נבהלתי. וגם שמתי
לב שפספסתי לראות איך אנחנו מתקרבים לכדור הארץ, אבל חשבתי
לעצמי שבטיסה חזרה אני אוכל לראות איך אנחנו מתרחקים ממנו, וזה
הרבה יותר מגניב, אז לא התעצבתי מזה. אומרים שכשמגיעים לכדור
הארץ הגוף עובר תהליך, השוואה של הפרשי לחצים או משהו כזה,
ושזה קצת כואב. אז לפני שירדנו מהמטוס, דיילת עשתה לנו הדרכה
זריזה על מה נרגיש, ואיך להתנהג, ושהכי חשוב - לא להכנס
לפאניקה. אמא יצאה לפניי מהמטוס, כדי שהיא תהיה שם בשבילי אם
יכאב לי מכל זה. וזה באמת כאב... הרגשתי לחץ עצום באוזניים,
וכאבו לי העיניים. גם התחילו לרדת לי דמעות. וצעקתי לאמא, והיא
באה וחיבקה אותי חזק, ואמרה שזה עובר תוך כמה דקות. וזה באמת
עבר... לא יודעת אם בגללה, או בגלל שזה היה אמור לעבור. ואז
פתחתי את העיניים, וראיתי את כדור הארץ... קצת היה לי קשה
להתרשם מתוך שדה התעופה. אני ואמא לקחנו מונית שתקח אותנו
למלון, זו היתה נסיעה של שעה וחצי. כל הנסיעה הסתכלתי החוצה,
ניסיתי להתרשם מהכל. אלוהים אדירים, חשבתי לעצמי. הרגש הראשון
שהציף אותי היה עצב. לא ככה דמיינתי את כדור הארץ. תמיד היתה
לי חיבה כלשהי לכדור הזה, תמיד קראתי עליו, התעניינתי בהסטוריה
שלו, בגלל זה גם החלטתי לטוס לפה בטיול שלי. זה לא היה כ"כ
רגיל, רוב הילדים בגילי בחרו לטוס לכוכבים אחרים... הכי נפוץ
היה לטוס לירח. כמו שהכי נפוץ היה בכדור הארץ לטוס לדיסנילנד
בפריז... היו גם דילים מטורפים. אבל אני התעקשתי על כדור הארץ.
קראתי שיש המון בעיות שם, בכדור הארץ. משך אותי לראות את העולם
האמיתי.
מבעד לחלון הכל היה הרוס... כל מה שהיה אמור להיות ירוק היה
חום, צהוב. היה גם נורא חם, בגלל ההתחממות של כדור הארץ. פעם
היו שם קרחונים. היו יערות, היה ירוק. הכל נשרף מהחום, או נשטף
בגלל השטפונות.
כשהגענו למלון העיניים שלי היו לחות מדמעות. לא זה מה שציפיתי
לראות, אני רוצה הביתה. זה יותר מדי עצוב. אמא אמרה לי שאין לי
מה לדאוג, שעד מחר אני אתרגל לזה, וממילא באנו רק לכמה ימים,
כי נורא יקר העסק הזה. היא גם אמרה לי שאולי יצא לי לפגוש
ילדים מקומיים, ואולי אני אצליח להתחבר אליהם ולשאול אותם כל
מה שרק רציתי לשאול... אבל המלון שלנו היה כמעט ריק, והדבר הכי
קרוב לגיל שלי היה ילד בן 16. אבל אני ממילא הייתי מבוגרת
לגילי, אז התחלתי לנסות להתיידד איתו וסיכמנו שהוא יקח אותי
לסיבוב באיזור ויסביר לי מה בדיוק הולך כאן.
נחתי קצת במלון, ואחרי שעתיים נפגשתי איתו בכניסה למלון. אמא
ידעה שאין לה מה לדאוג כי אני בנאדם אחראי. וגם כי אצלינו
בכוכב, כמה ימים אחרי שאנחנו נולדים, 8 ימים נראה לי, עושים
לנו ניתוח ומכניסים לנו שבב קטן ליד הכליות, שתמיד מראה להורים
שלנו על הצג הנייד שלהם, איפה אנחנו נמצאים.
פגשתי אותו. הוא היה נראה קצת מוזר, זרוק כזה, כאילו הוא בעצמו
כבר התייאש והרים ידיים מהכוכב הזה. ביקשתי ממנו שיחזיק לי את
היד, עדיין קצת חששתי. הלכנו משהו כמו 20 דקות ברגל מהמלון,
והגענו לאיזה מקום מבודד. ישבנו על איזה סלע, והיה מאוד שקט.
לא איזור מיושב... לא היו אנשים. רק נוף. המון עשבים שוטים.
והסלע הבודד באמצע, שישבנו עליו. התחלנו לדבר, שאלתי אותו כל
מיני שאלות רגילות על מה הם אוכלים שם, אם יש להם בית ספר, מה
הם לומדים וכו'... ואז הגעתי לשאלה הכי חשובה, שהכי עניינה
אותי. שאלתי אותו, אחרי שניסחתי לעצמי בראש מה בדיוק אני הולכת
להגיד, ובחרתי בקפידה את המילים שלי, שאלתי אותו - "מה בעצם
אתם עושים בשביל להעביר את הזמן הפנוי שלכם? מה בעצם עושה לכם
טוב? מה ממלא אתכם?" טוב נו, קצת חרגתי מהניסוח שקבעתי לעצמי.
הוא ציחקק לעצמו, צחוק חמוד כזה, ואמר לי שזה לא לגיל שלי,
וכשאני אגדל אני אבין. הרגשתי בנימת דיבור שלו איך הוא מנסה
להגיד את זה בלי שאני אעלב, בלי להתנשא. התחננתי אליו שיספר
לי, שהוצאתי את כל החסכונות האלו בשביל טיול לכדור הארץ, לנסות
להבין את האנשים שם. הוא אמר לי שזה לא בדיוק חוקי מה שהם
עושים שם, ושאסור לי לגלות לאף אחד, כי בכוכב שלנו אין כאלה.
שהם צריכים את זה בשביל להתנתק מהקרקע, בשביל לרחף ביקום
האינסופי... אמרתי לו שזה מה שבדיוק עשיתי לפני כמה שעות,
כשטסתי לפה. הוא צחק ואמר לי שיש לי עוד מה ללמוד, ושזה לא
נחשב. קצת כעסתי למען האמת... מי הוא בכלל שיגיד לי מה הרגשתי.
אז אמרתי לו שאני רוצה לנסות את זה. יש לי אומץ, אני ילדה
גדולה. מקסימום הוא ישמור עליי. הוא בדק מסביב שאין אף אחד,
שאנחנו לגמרי לבד. הוא הכניס את היד לכיס והוציא שקית עם מלא
כדורים כאלו צבעוניים, שמיד נראו לי מוכרים. "תבחרי צבע", אמר.
אדום, אמרתי לו... זה הצבע של הכוכב שלי.