פתחתי את החלון.
כל יום הייתי פותחת את החלון כדי לראות אותו עובר שם, מסתכלת
על ההליכה שלו, מסתכלת עליו.
על איתי, זה שאף פעם לא יהיה לי את האומץ לדבר איתו.
זה התחיל בכיתה ח' הוא ביקש ממני עט, הוא היה איתי בכיתה ואף
פעם לא דיברתי איתו.
מאז כל הזמן הייתי עוקבת אחריו.. אחרי כל תנועה, אחרי כל מילה
שלו.
על איך שהוא היה הולך, על איך שהוא היה מדבר.
על הכל.

הוא הסתכל אל החלון שלי, לא מיהרתי להסתתר נשארתי שם, מסתכלת.
הוא המשיך ללכת, לא ייחס לזה כל חשיבות.

למה אין לי את האומץ הזה לדבר איתו להגיד לו משהו?
יש לי סיכוי איתו, אבל אני פשוט מתביישת.
מתביישת יותר מידי...
יום אחד אני וחברה שלי התקשרנו אליו הוא ענה וניתקנו לו את
הטלפון.
הייתי אמורה לשאול אותו משהו אבל לא היה לי את האומץ לפתוח את
הפה.
איך הייתי רוצה אומץ כדי לדבר איתו, להגיד לו: "איתי אני אוהבת
אותך בוא נהיה חברים" אבל לא, כלום...
שום דבר לא יוצא לי מהפה.
סגרתי את התריס הוא עבר כבר הלכתי לקחת את התיק ולהתחיל עוד
יום שיגרתי.
לקחתי את "מחברת המעקב" שלי ואמרתי תודה לאל שלא שכחתי אותה,
היום היה יום מאוד חשוב הוא הולך היום לרופא שיניים...