כשאתה נשאר, נשאר רק זימזום באוזן.
אפילו לא זימזום, זה יותר כמו שריקה קטנה כזאת,
שקוראת לך לקום וללכת.
ואתה לא יודע לאן,
ואתה לא יודע למה,
ואתה לא יודע איך,
אבל הצורך הזה קיים בך, ומחלחל בך, ואתה כבר כמעט מתחיל.
אבל אתה לא קם.
ואתה באמת לא יודע למה...
ואתה מסתכל למעלה ואתה רואה כוכב מנצנץ עד שנגמר,
ואתה מבין שגם אתה לאט לאט מפסיק לנצנץ,
וזה עושה לך רע לחשוב על זה,
אבל אם לא תחשוב - מי יחשוב?
והזימזום או השריקה האלה ממשיכים לטרטר לך באוזן,
ואתה לא יודע מה לעשות,
ואתה כבר לא יודע לאן,
ואתה פשוט לא.
וזה לא בריא כל האנטי הזה,
אבל זה מי שאתה כרגע,
וסביר להניח שגם זה מי שתהיה מחר ומחרתיים ובעוד שבוע...
ואולי אתה צריך לקום,
אבל רק אולי.
ואתה כבר מבין שגם בעוד 40 שנה, זה עדיין יהיה רק אולי.
וזה קצת מבאס אותך, ואתה מרגיש את ה"מה היה קורה אילו" הזה כל
יום מחדש,
והוא בועט בך, והוא מכרסם לך את העצמות עמוק עמוק,
וזה לא כואב, מעבר למטאפורה, אבל המטאפורה הזאת הרבה יותר
כואבת כשחושבים על זה...
וחושבים, וואחד חושבים,
ולא מפסיקים לחשוב,
וזה יותר ויותר כואב, וזה שורף, וזה צורב
ואתה עדיין עם ידיים על האוזניים - מנסה להתנתק מכל המקום הזה
ולעוף החוצה.
כי לעוף זה הרבה יותר קל...
אבל אתה לא יכול לעוף,
אתה רק בן אדם.
וכמה שלא תרצה ככה תהיה עוד יותר בן אדם,
כי להיות בן אדם זה הרבה יותר לא לרצות מאשר לרצות...
הרבה יותר פשוט לא...
ובעצם זה שהבנת את זה, קצת עצוב לך.
קצת הרבה עצוב.
קצת הרבה יותר ממקודם.
וכמה שעצוב לך יותר, ככה הציפצוף נחלש.
וגם הלב שלך נחלש,
והתקווה שלך כבר מזמן השתתקה...
ואולי מחר אתה תקום, ותלך, ותרוץ, ותעלם, ותיסע, ותטוס, ותברח,
ותקפוץ, ותשחה, ותנסה לגזור את החוטים...
אבל רק אולי.
וגם אם לא רק אולי
זה לא ישנה הרבה.