הכנסתי את ידי לתוך צנצנת העוגיות הגדולה שנמצאת ליד התנור,
וחיפשתי תוך כדי הצצה דרך דפנות צנצנת הזכוכית השקופה את
עוגיית הגרנולה האחרונה שנשארה בצנצנת. השאר היו פשוטות. סתם
עוגיות בצק, ואילו העוגיה הזאת היתה המיוחדת ביותר. גרנולה עם
צימוקים. הייתי שולף את הצימוקים אחד אחד ואוכל, ואחר מכן
מכרסם באיטיות את העוגיה רק שלא תיגמר. עיניי נאורו, העוגיה
נמצאה! הוצאתי אותה בזהירות, כמו אופה אשר מוציא עוגה מן
התנור. שמתי אותה בשקית ניילון של סנדוויצ'ים והחבאתי אותה
מתחת לכרית. העוגיה הזאת לא תאכל. אני אשמור אותה לילדים שלי,
כי אולי כשהם יגדלו, להם לא יהיו עוגיות גרנולה עם צימוקים,
והם לא יוכלו להכניס את היד לתוך צנצנת העוגיות שתמצא ליד
התנור ולהוציא עוגיית גרנולה, לשלוף את הצימוקים ולאכול אותם,
ולאחר מכן לכרסם את העוגיה באיטיות. יכול להיות שבכלל לא תהיה
להם צנצנת עוגיות להוציא ממנה עוגיות, ואז איך הם ידעו שהיה
כזה דבר צנצנת עוגיות? העוגיה הזאת תישאר שלמה, ותזכיר תמיד את
צנצנת העוגיות, גם אם להם לא תהיה אחת.